חמאס והטרור האיסלאמי הבינלאומי
1. אף מדינה ערבית לא הושיטה יד - צבאית, מדינית או פיננסית - לחמאס, שהוא בן-טיפוחים של אירן (השואפת להשתלט על המזרח התיכון), ענף של "האחים המוסלמים" (הפועלים להפלת כל המשטרים המוסלמים והקמת ישות איסלאמית עולמית) ונתמך של טורקיה (השואפת לשקם את האימפריה העותומנית). שלושתם מהווים איום ברור ומיידי לקיום משטרים ערביים פרו-אמריקנים כמו מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין.
2. אירן ו"האחים המוסלמים" הם מוקדי הפצה של טרור איסלאמי, סמים וטכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות ברחבי העולם. הם מאיימים על הפקה ואספקה סדירים של נפט, על הסחר בין אסיה ואירופה (העובר דרך מיצרי באב אל מנדב) ועל ביטחון הפנים במפרץ הפרסי, המזרח התיכון, מרכז אסיה, קרן אפריקה, צפון אפריקה, אירופה, ואמריקה הלטינית.
3. מאבק ישראל בטרור הערבי/איסלאמי מגביל את כושר התמרון של אירן ו"האחים המוסלמים", ולכן מוריד את סף האיום על המשטרים הערביים המתונים-יחסית, ותורם לאינטרס הביטחוני של הדמוקרטיות המערביות ומאבקן בטרור האיסלאמי.
מדינות ערב והסוגיה הפלשתינית
4. מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא שוקלות להינתק מהסכמי השלום עם ישראל עקב הסוגיה הפלשתינית. יחד עם סעודיה הן ממשיכות בקשרי הביטחון והמסחר עם ישראל. הן עקפו את הסוגיה הפלשתינית כדי לחתום על הסכמי השלום, ומעריכות שהקמת מדינה פלשתינית תחריף את האיום על יציבותן ותוסיף שמן למדורת המזרח התיכון.
4.
בניגוד למלל הערבי הפרו-פלשתיני (הכובש את כותרות התקשורת), ה
מעש הערבי אינו כולל סיוע צבאי, מדיני או כספי משמעותי לחמאס או לרשות הפלשתינית, כפי היה גם בשלושת המלחמות הקודמות ישראל-חמאס, שתי האינתיפאדות ו"מלחמת שלום הגליל".
5. מדינות ערב אינן מניחות לסוגיה הפלשתינית לגרור אותן למלחמה בישראל, ולכן המלחמות בין מדינות ערב לישראל - ממלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים 1973 - לא פרצו עקב העניין הפלשתיני. לדוגמה, עם תום מלחמת השחרור כבשו עירק, ירדן ומצרים את השומרון, יהודה ורצועת עזה, אך לא הפקידו את האזורים בידי הפלשתינים, ואף אסרו לקיים פעילות פוליטית פלשתינית (עירק העבירה את השומרון לירדן).
6. היעדר תמיכה ערבית מעשית במלחמות חמאס (ואש"פ) בישראל מלמד על התייחסות הערבים לפלשתינים כאב-טיפוס לחתרנות וטרור בינערביים שהיכו במצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1970-1968), לבנון (1983-1970) וכווית (סיוע אש"ף לפלישת עירק באוגוסט 1990). בניגוד למדינאות המערבית, המדינאות הערבית מאופיינת בזיכרון היסטורי ארוך (לדוגמה, מלחמות סונים-שיעים נמשכות מהמאה ה-7). לכן, הטרור וכפיות-התודה הפלשתינים אינם נשכחים ואינם נסלחים.
שורש הטרור הפלשתיני
7. תפישת העולם המערבית רואה במלחמות בין ישראל לפלשתינים סוגיה מדינית וטריטוריאלית, ומתייחסת לטרור הפלשתיני והאיסלאמי כאילו היו מונחי-יאוש מדיני, כלכלי וחברתי.
אבל, הטרור הפלשתיני (חמאס והרשות הפלשתינית) אינו מונחה פשרה טריטוריאלית או יאוש, אלא מונחה חזון דתי ולאומני, ומכאן הקריאות לשחזר את הטבח שביצע מוחמד ביהודי חצי האי ערב במאה ה-7 הנשמעות במהומות ערביי יו"ש, עזה ו"הקו הירוק"; הקריאות לשחרר את יפו, לוד, רמלה ועכו ("כיבוש 1948"); והציון השנתי של "הנקבה" ("הקטסטרופה") ביום הקמת המדינה היהודית.
קיומה של ריבונות יהודית ב"בית האיסלאם" (המזרח התיכון) מנוגד לעקרונות האיסלאם, המחלק את העולם ל"בית האיסלאם" ולמדינות שעדין לא קיבלו את האיסלאם - שהיא לכאורה הדת הלגיטית היחידה - אך יאלצו לקבל (בהשלמה או במלחמה) את האיסלאם כדת הלגיטימית היחידה.
8. מלחמת הטרור הפלשתיני בישראל אינה על גודלה - אלא קיומה - של המדינה היהודית, ללא קשר למדיניות ישראל. לדוגמה, ויתורים דרמטים של ישראל ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (הינתקות) הם שהביאו לגלי טרור חסרי-תקדים.
כמו-כן, אש"ף ופתח' בהנהגת מחמוד עבאס, שהם מקור הסמכות של הרשות הפלשתינית, הוקמו ב-1964 וב-1959, כדי "לשחרר" "השטחים הכבושים" ב"קו הירוק", כפי שמתועד בספרי הלימוד של מערכת החינוך וההסתה השיטתית במסגדים של הרשות הפלשתינית.
9. הטרור הפלשתיני פרץ ב-1886 (פתח תקוה), יפו (1908) וביתר שאת ב-1920 (ירושלים, צמח ואצבע הגליל) ו-1929 (ירושלים, צפת וחברון).
10. הטרור הפלשתיני הוא ענף של
הטרור הערבי/איסלאמי המושרש במזרח התיכון מהמאה ה-7, כאשר שלושה מארבעת הח'ליפים, יורשי מוחמד, נרצחו. רוב מכריע של קורבנות הטרור הערבי/איסלאמי הם ערבים/מוסלמים. האם יש מקום להערכה ש"כופרים" יהודים או נוצרים יזכו ליחס מתון יותר מזה המוענק ל"מאמינים"?!
11. אין סימטריה מוסרית בין ישות טרור (חינוכית ומבצעית) לבין דמוקרטיה מערבית מתגוננת. אין סימטריה מוסרית בין ישות טרור המקריבה את אזרחיה (ועיתונאים זרים) על מזבח המגן האנושי לבין ישות דמוקרטית המקריבה את גורם ההפתעה על מזבח עיקרון אי-הפגיעה בחפים מפשע. אין סימטריה מוסרית בין ישות טרור המתמקדת בכוונה-תחילה ובשיטתיות בפגיעה באוכלוסייה אזרחית לבין ישות דמוקרטית המנסה בכוונה-תחילה ובשיטתיות לצמצם את הפגיעה באוכלוסייה אזרחית.
12. תנאי להצלחת המאבק בטרור הערבי/איסלאמי הוא שדרוג כוח ההרתעה (מעבר מתגובה למלחמת-מנע!) והכרה במציאות המזרח התיכון האלים, הבלתי צפוי, הבוגדני ועתיר הטרור נגד "מאמינים" ו"כופרים". במקביל, יש להימנע מפייסנות ומאשליה שהמזרח התיכון נכון להטמיע ערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, כיבוד הסכמים, זכויות אדם ודמוקרטיה.