משפט השוחד של בנימין נתניהו הוא נח בשבע שגיאות. אך יש בו נקודת אור אחת, האור השחור שהוא מטיל על העיתונות בישראל. ואולי, אולי משם יבוא הפתח לתקווה. על-מנת להכין את הטור הזה נכנסתי לאתר האינטרנט של מועצת העיתונות ונפלו פני. מוטי רוזנבלום, מנכ"ל המועצה בשנים האחרונות הלך לעולמו לפני מספר ימים.
התכתבנו, היו לנו שיחות, הייתי ועודי ביקורתי מאוד ביחס למועצה ומדיניותה. הגשתי תלונות, לדעתי אף פעם לא הסכמנו, אך רוזנבלום ז"ל היה היחיד לטעמי במועצה, לאורך השנים האחרונות, שהקשיב ברוב קשב. הוא היה היחידי לטעמי, אשר ניסה להבין גם את דברי המתנגדים והמבקרים. הוא דיבר אתי בגובה העיניים למרות הפערים שהיו בינינו.
אני מקווה שמורשתו בעניין הקשר עם הפונים למועצה, מורשת שאני התנסיתי בה אישית, מורשת אשר לטעמי הייתה נאת מדבר במועצה, תאיר את דרכה של המועצה לעתיד לבוא. יהי זכרו ברוך.
ולעניין לשמו התכנסנו - מה אנו למדים ממשפטו של נתניהו? שהפוליטיקאים הם דרעק? זאת כבר ידענו, ואם פוליטיקאים הם דרעק, ונתניהו הוא סופר פוליטיקאי, לכן, לפחות לוגית, נתניהו הוא סופר דרעק, וגם זאת ידענו. אולי למדנו שאנשי עסקים מלקקים לפוליטיקאים מסיבות כלכליות אגואיסטיות? נראה לכם? יקום אחד שלא ידע שכך הדברים מתנהלים.
איבוד לדעת
או אני יודע - למדנו שלהרצוג יש פה מלוכלך, והוא שותק רק מול הציבור ובחקירות. בארבע עיניים הפה שלו מפיק מרגליות, אבל בחקירות, אלוהים ישמור, שקט ודממה, ולא ידענו את זה? מה חשבנו שהוא מלאך? בטח ידענו, ידענו שכאשר יש צורך הוא פותח ג'ורה, וכאשר הוא לא רוצה לשבת אז הוא קופץ את שפתיו, העור נמתח ואז אפילו בכוח לא ניתן להושיב אותו.
אז בשביל מה לכל הרוחות והשדים צריך את כל הטררם של המשפט הזה? איזו תועלת תצמח לנו ממנו? חשבתי על כך והסקתי, שמתוך שלא לשמה אולי יבוא לשמה, אולי המשפט הזה, יציל את העיתונות בישראל מפני עצמה. העיתונות בישראל אף פעם לא הייתה איי איי איי. בשנים האחרונות עם המשבר הכלכלי בענף והכניסה בקצב הסילון אל עולם האינטרנט הלכה העיתונות הממוסדת לאיבוד עד כדי איבוד לדעת.
בואו ניקח לדוגמה את עדותו של אילן ישועה המתנגנת מזה מספר שבועות על הפטיפון החורק. ישועה מספר את עלילות המערכת של אתר וואלה, למיטב ידיעתי בין שלושה האתרים המובילים בישראל, בימים בהם ישועה ניהל אותו. קרקס מנהלים טוב יותר. אינטרסים פוליטיים וכלכליים שימשו את המערכת בערבוביה, סדום ועמורה. פשוט סדום ועמורה.
והשאלה הבאה שאיש לא שואל, כי מי שיכול לשאול בקול גדול יודע גם את התשובה, היא האם אתר וואלה חריג בנוף של העיתונות בישראל? והתשובה היא כנראה שלא. אני נוטה להאמין שגם תוך כדי המשפט, מתנהלים אותם תהליכים שלילים במערכות, אינטרסים כלכליים אישיים של מנהלים ועיתונאים. אינטרסים פוליטיים כנ"ל הם חלק בלתי נפרד מהעבודה, הלכאורה, עיתונאית. אין לדעתי בין העיתונות בישראל ובין מוקד תפקידיה של העיתונות דבר וחצי דבר, כי האינטרסים מאפילים על התוכן ההוגן, המאוזן, האמיתי.
ואקום אתי
יש עיתונאים בודדים המספרים את האמת. חליק, אני מסיק מדבריהם. אין יום בישראל שלא מתקשרים אלי מכל קצוות הקשת, חלק מתקשרים בטוב, חלק מתקשרים ברע, חלקם גם נותנים חומר יקר מפז, אז מה אתם מבלבלים לנו את המוח? אם הכללים לא מתאימים לכם תשנו את הכללים, אך כל עוד כללי הג'ונגל חלים אז תצאו לנו מהווריד ותנו לעבוד.
והבעיה היא באמת קשה, כי עיתונאי חייב לקיים יחסי תן וקח עם המקורות שלו. התן והקח האלה מתחילים ונגמרים בידיעות ובמידע, אך לידיעות ומידע יש ערך כספי רב, כך שעל-פי חוות הדעת המחמירה מדובר בתנועות של מיליונים, והמיליונים האלה לא יכולים להידון בבית משפט, אבל הם מגיעים לבית משפט עקב הואקום האתי. אבל העיתונות שלנו חיה עם המצב הזה, נהנית לכאורה ממנו. מוסד האתיקה היחידי של העיתונות, המועצה, עוצמת עיניה מהמצב הנואש המשתקף מעדותו של ישועה, העיתונות ומועצתה טומנים את הראש בחול, וסרט האימה מתחולל אל מול העיניים, רק להוציא את הראש מהחול ולהקשיב.
לא שמעתי עיתונאי אחד שאמר חבריה מה שקרה בוואלה זה משהו לא מוכר, הוא לא קיים באף מקום, אם תגיעו אלינו למערכת תראו שבית קברות רועש יותר, איש לא צועק עלינו איש לא מבקש להוריד כותרות, איש לא מבקש להעלות כותרות משמיצות על יריביו ואם מתקשר יועץ העיתונות של נשיאת בית המשפט העליון עם בקשה להוריד כתבה המשמיצה לטעמו את בית המשפט אנו טורקים לו את הטלפון בפנים מחשש שוחד כי יש לנו כעת 30 תקים פתוחים במערכת המשפט.
עיתונות מרוששת כלכלית וערכית נגררה בעל כורחה לשדה הקרב התזזיתי של האינטרנט. אין לה המשאבים, הכוח, היכולת להתמודד בשדה הקרב הזה, ובשל האינטרסים והעדר הממון היא גם איבדה את יכולתה ב-PRESS. במקום להתמודד היא עסוקה ברכישת וקניית מניות (היה כבר חלוץ אחד ששילם על כך מחיר), המדרון חלקלק, התהום מתקרבת, האם אפשר עוד לבלום? האם ננצל את משפט נתניהו על-מנת להשיג ממנו את פריו היחיד האפשרי והוא הצלת העיתונות בישראל מפני עצמה?
