נדמה כי כמעט הממשלה החדשה זכתה למספר השמות הרב ביותר בהיסטוריה הקצרה של עם ישראל בארץ ישראל. ממשלת הריפוי, ממשלת השינוי, ממשלת האיחוי, ממשלת הפיוס, ממשלת האיחוד, ממשלת החירום, ממשלת האחים, ממשלת בנט ולפיד, בקיצור, ממשלת רק לא ביבי. אלמלא המלחמה בעזה כבר היינו עמוק בתוך המציאות החדשה ממשלת ה....
כשמכונות הכביסה עובדות שעות נוספות, המקפיאים נכנסים לכוננות. האידאולוגיות הוכנסו אחר כבוד, עמוק עמוק לתוך המקפיאים, לא עוד ריבונות, לא עוד ברית הזוגיות, את מי מעניין גיוס חרדים לצה"ל, בית המשפט והרפורמות בו יכולים לחכות, חוסר המשילות וחיזוק הביטחון האישי ימתינו עד אחרי מופעי צו פיוס בשקל.
שקט, עכשיו עורכים מופעי ריפוי, איחוי, שלום ואחווה. שקט, עכשיו מגרשים את האיש שהוחרם, שסומן, שהיה לסיכים בעיני שונאיו ומחרימיו, שקט, עכשיו אורזים את הבית ברחוב בלפור, שקט, עכשיו צועדים אל שחר של בוקר חדש, האמת והשלום אהבו. בנימין נתניהו באופוזיציה ועם ישראל חי ומאושר.
מדינת ישראל, למרבה הפלא התקיימה לפני עלייתו לבמה הציבורית של בנימין נתניהו וגם תמשיך לפרוח ולשגשג אחרי עידן בנימין נתניהו. הנזק האסטרטגי לדורות שייוותר ממלחמת החרם הכמעט קולקטיבי של מפלגות שמאל קיצוני, שמאל ציוני, ימין, הוא ההפסד העצום שיירשם באותיות קידוש לבנה על כותל החרפה של הפוליטיקה הישראלית.
מפלגות אנטי שהוקמו לשעתן, לצד מפלגות ארכאולוגיות אשר קיפלו את דגליהן האידאולוגים במסדר בושה גדול, הניפו רק דגל אחד, דגל החרם על בנימין נתניהו, דגל האידאולוגיה החדשה "רק לא נתניהו". בנימין נתניהו אינו קדוש מעונה, על שמו רשומות הצלחות ואכזבות, על אופי הנהגתו יש חולקים ויש מסכימים, כמעט כמו על כל פוליטיקאי בשבעים ושלוש השנים האחרונות במדינת ישראל.
אך החרם ממפלגות רבות, שזה היה מצען הפוליטי היחיד, שהיה לאידאולוגיה היחידה, שהיה לדגל אותו הניפו ואין בלתו, לא התרחש מעולם בעוצמה שכזו. למען הדיוק ההיסטורי אזכיר את דוד בן-גוריון וסיסמתו הידועה לשמצה ולדראון עולם: "בלי חרות ומק"י". גם אז החרם היה על מפלגה, על אידאולוגיה, על השקפות עולם, לא על האיש.
המפלגות 'הדמוקרטיות', ישראל ביתנו, תקווה חדשה, יש עתיד, כחול לבן ארבע המפלגות בהן יש מנהיג אחד, החושב במוח אחד, פוסק בפה אחד וכולם מתיישרים על פיו, הודיעו על חרם אישי על ראש הממשלה, אליהם הצטרפו מפלגות מחרימות נוספות, מחרימות באופן אישי את בנימין נתניהו, מרצ, העבודה, ימינה.
כמעט והיה ושבע מפלגות הרחוקות שנות אור אלה מאלה באידאולוגיה, בערכים, במהות הקפיאו את כל האידאולוגיות וחברו יחדיו להתכנס תחת דגל אחד, דגל ההחרמה והשנאה, המיאוס וההסתה נגד בנימין נתניהו.
היסטוריונים שאינם מטעם, עוד ידרשו בהרחבה לבאר את התהליכים החמורים אשר התרחשו בקרב הפוליטיקאים המחרימים, ההיסטוריה תשפוט את המקהלות המשפטיות, התקשורתיות, על המהלך רב השנים של החרמת פוליטיקאי-מדינאי אשר מחצית מהעם ראתה בו את מנהיגה, אך יותר מכל, יוקעו אל עמוד הקלון ההיסטורי מי שבחרו להקפיא את האידאולוגיה, לשעבד את ערכיהם, לאפסן את האמונות שלהם למען מטרה אחת ויחידה: "רק לא בנימין נתניהו".
