"כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק - זוהי הצעקה הגדולה ביותר" (רבי מנחם מנדל מקוצק). ואפרת מישורי בספרה "הבוהמה הביתית" הקיבוץ המאוחד 2013 כתבה: "ֵמרֹב שֶׁיֵּשׁ לִי דְּבָרִים לוֹמַר אֲנִי שׁוֹתֶקֶת".
גוונים שונים לשתיקה - לעתים היא שלווה, לעתים היא צעקה גדולה ולעתים – ככה:
הים השקט/ שולמית ספיר-נבו
זֶה
הַיָּם הַשָּׁקֵט
הֶמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ וּמִלִּים
שֶׁלֹּא יוֹדְעוֹת
לִשְׂחוֹת.
..
נוגה אוררנשטיין סולודר כתבה על ימים של שתיקה שהיו בה:
והקולות / נגה אורנשטיין
ומה תאמרי
כשהמילים כולן סכורות בתוך ליבך?
את מנסה לומר
אך שקט רך כמו אגם
זורם כמו סירה
ללא מפרש
הרחק משם..
מתוך "רחל, רחל", הוצאת ספרי עיתון 77, 2021
אחד השירים הידועים ביותר, שיר מצמרר ונוגע באחת הזוועות הגדולות שעבר העם היהודי הוא שירו של איתמר יעוז קסט – שתיקות:
שתיקות / איתמר יעוז קסט (נכתב ב1980)
לבת דודי אליזבט ז"ל
כְּבָר הִתְפוֹררוּ הַסְפָרוֹת עַל זְרוֹעָהּ
כְּמוֹ כְּתוֹבוֹת-הַקַעֲקַע שֶׁעַל זְרוֹעוֹת הַמָּלָּחִים;
שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵש שָׁנָה גָזְרָה אֵלֶם
עַל סִפּוּר הַסְפָרוֹת שֶׁעַל זְרוֹעָהּ, הַמָתְחִיל ב-A
לְמַעַן תּוּכַל לִחְיוֹת אֶת הָכָּאן-וְהָעַכְשָו
בְּצֵל הַיָם, הַבַּית וְהַיְלָדִים,
וְאִם הִסְגִירָה עַצְמָה מִדֵי פָּעָם
הָיָה זֶה רָק כְּעֵין הֶסֵּט מִקְרִי שֶׁל הַשָרווּל;
וְכָעֵת חָמֵש סְפָרוֹת נְטוּשׁוֹת מְסָרְבוֹת בְּמוֹחִי
לָשוּב אֶל שְׁתִּיקַת לוּח הָכֶּפֶל (מתוך האתר "לב לדעת").
לאה צבי דובז'ינסקי -
אֲנִי שׁוֹתֶקֶת,
מַה צְלִיל הַשְּׁתִיקָה?
פְּרָחִים נִקְטָפִים,
הֵם שׁוֹתְקִים
מַה צְלִיל כְּאֵבָם
כְּשֶׁיָּד עוֹקֶרֶת
מֵאַדְמָתָם?
..
כְּמוֹ שְׁנֵי זָרִים
עַל הַמִּרְפֶּסֶת,
מַבִּיט הוּא יָמִינָה,
מַבִּיטָה הִיא שֹׁמֹאֲלָה
מָה נוֹתָר עוֹד בֵּינֵיהֶם
מִלְּבַד הַשֶּׁקֶט.
מתוך "אולי יתגלה אגם", עיתון 77, 2017
ואמי שתקה הרבה מידי.. אולי לכן שתיקות מרתקות אותי מבקשות שאאזין להם, שאחוש בכובדן הנורא. והיום אני גם יודעת על הסכנה שבהן:
שתיקוֹת אמי
אֲצִילוּתָה וַעֲדִינוּת נפְשָה שֶל אִמִי לֹא הֵבִיאוּ לָהּ אֵת הַנַחַת הַרְאוּיה.
עַל שְתִיקוֹת יֶתֶר משלְמִים בְּעוֹד שְתִיקוֹת
וְעוֹד שְתִיקוֹת.
חֶשְבּוֹן פָּשוּט
(ציפורה בראבי, "שירים רישומים, ציורים")
