הסכם אוסלו, אביה-מולידה של מלחמת אוסלו, הוביל, באופן צפוי מראש ובלתי נמנע, לכל מי שלא התפתה למקסמי השווא שליוו את החתימה עליו, אל המציאות הנוכחית. כפי שהוסבר לציבור, אותו הסכם היה אמור להוביל לישות פלשתינית - שאינה מדינה ריבונית - לצידה של מדינת ישראל הריבונית. כך נולד הגוף הקרוי בשם הרשות הפלשתינית. עוד נאמר שגוף זה יהיה מפורז, אבל אותו הסכם איפשר הכנסתם לארץ של רבבות מחבלים חמושים ובני משפחותיהם. אין מדובר לפיכך בישות מפורזת; כן מדובר בתחילת מימושה של תביעת השיבה.
28 שנים אחרי ההסכם, ולנוכח תפקודן הלקוי והרופס של ממשלות ישראל השונות מול המחבלים הנחושים מרמאללה ומעזה, יש מקום לבחון מה קרה ל-2 הצדדים בסכסוך מאז ועד היום. מסתבר שאותה לא-מדינה הולכת מחיל אל חיל, והפכה בקרב רצחני למדינה בדרך, עד שגם חלק ניכר מן "הימין" לשעבר בישראל - הליכוד ומנהיגיו - מצדדים במדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית. השיח הציבורי והתקשורתי בישראל מתייחס לרעיון זה כאל עובדה, תוך התעלמות מכך שאין מדובר בשלום ואף לא בפתרון. להפך, מדינה כזאת אם חלילה תקום משמעותה החמרת מצב המלחמה בארץ וסכנה קיומית למדינת ישראל.
מנגד, אותה ישראל ריבונית (?) הולכת מדחי אל דחי, משלימה עם הקמת סניף של ציר הרשע בתוך ארצה, מעלימה עין מהסתננות בלתי מבוקרת של מאות אלפי ערבים וזרים לתחומה, מהססת בפעילות הגנתית והתקפית מול אויב נחוש, נזקקת לאישור מעבר לים לכל פעילות כזו, ועוד. המשמעות היא אובדן הדרגתי של העצמאות, והפיכה ממדינת היהודים לישות יהודית.
התהליך המסוכן מתבטא בכל התחומים: קשה לעודד עליה ולהיאבק בירידה, כאשר יהודים מאוימים בגירוש מלב ארצם, או בהפקרתם לריבונות זרה במולדתם. קשה לדבר על ציונות, כשרבים בממשלות ישראל מגדירים את שליטת צה"ל בארצו ככיבוש. לא ניתן להזהיר מפני הסכנה הדמוגרפית ורוב לא-יהודי בארץ ישראל המערבית, אבל בו-זמנית להסכים לתביעת השיבה ליהודה ולשומרון ולשהות בלתי-חוקית של מאות אלפי עובדים זרים בארץ. קשה לחנך נוער ולשלוח חיילים לקרב, אם זה נועד למגר ארגוני טרור מסוימים ולהקים מדינה לארגוני טרור אחרים, גם אם קוראים להם רשות פלשתינית, עם "ממשלה" ו"שרים": חיילי צה"ל אינם אמורים לשמש מגש הכסף למדינה פלשתינית. קשה להקים כלכלה מושכת עולים, תיירים ומשקיעים, כשמאפשרים למלחמת התשה להימשך שנים רבות כל כך.
תהליך ההתפוררות שנכפה על ישראל בעשורים האחרונים מדרדר אותה למצב מסוכן, מצב שבו לא יהיה עוד בכוחה למלא את ייעודה העיקרי: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. תרבות השקר של העשורים האחרונים היא ההפך מהמנהיגות הנדרשת לנוכח הקשה במלחמות ישראל, מלחמת אוסלו על ספיחיה וסבביה השונים. כאשר אין מגדירים מלחמה כמלחמה אלא קוראים לה בשמות זרים (אינתיפאדה) או מוזרים (לוחמה בעצימות נמוכה, מאורעות, אירועים, פרעות, ירי כתוצאה מברק), התוצאה היא שנמנעים מלהגדיר לה מטרות ומלבצע מה שמדינה וצבא אמורים לעשות באופן נורמלי בעת מלחמה קיומית. כאשר מבחינים בין טרוריסטים טובים לרעים נותנים למעשה לגיטימציה לטרור ומאותתים לעולם כולו שישראל יכולה להשלים עם רמה "נסבלת" של קורבנות.
בעייתה העיקרית של ישראל בשלב גורלי זה לקיומה היא בעיית מנהיגות, או שמא חוסר-מנהיגות. בהקשר זה ראוי ללמוד דווקא מנחישותו של האויב, המגויס להשגת מטרותיו המוגדרות והגלויות, ואף אינו מסווה אותן, ומוכן לשאת בעול ובמחיר. דווקא פערי המנהיגות הם שעלולים להוביל למדינה פלשתינית קבועה וישות יהודית זמנית.
במציאות שנוצרה בעשורים האחרונים, מציאות של נסיגות אידיאולוגיות וטריטוריאליות, ואם ישראל 2021 היא עדיין מדינה חפצת חיים, היא זקוקה למנהיגות שתבהיר ליהודים ולמי שאינם יהודים, בארץ ובעולם כולו, שאם בכלל קיים פתרון, הוא קשור לחלוקה של ארץ ישראל השלמה באמת: 2 גדות, 2 עמים, 2 מדינות. פשרה נדיבה זו, לפיה המדינה הערבית ממזרח לירדן תזכה ל-78% מהארץ, והיהודים יסתפקו ב-22% הנותרים שממערב לירדן, היא היחידה האפשרית ללא גירוש גזעני וכוחני - ולכן בלתי אפשרי - של אחת מן האוכלוסיות. פשרה זו תאפשר לערביי ארץ ישראל המערבית - כל עוד לא יעסקו בטרור - לגור במקומות מושבם הנוכחיים ולהצביע לפרלמנט ברבת עמון, ותאפשר לממש את הריבונות וההתיישבות היהודיות בכל ארץ ישראל המערבית.
האם תקום לישראל מנהיגות נחושה, שתציע עוז לתמורה בטרם פורענות, בטרם היווצרות מדינה פלשתינית קבועה וישות יהודית זמנית? כאשר שר הביטחון (?) חושש מהחמאס ומונע מצעד דגלים בירושלים, או מונע תרגילי ניווט צבאיים בנגב מחשש מפורעים בדואים, או מונע הסתובבות חיילים חמושים במדים בחוצות יפו מחשש מפורעים ערבים, אין זו המנהיגות הדרושה לעם ישראל.
