עקרונות מדיניות הרווחה: חינוך ובריאות
ממשלת המנדט קבעה תקציב מצומצם בלבד לנושאי רווחה ומדיניותה הושפעה ממניעים מדיניים. גרוס קבע שמדיניות הרווחה של ממשלת המנדט הייתה מבוססת על 3 עקרונות:
- הכוונת השירותים לרמתם וצורכיהם של הפלאחים שהם הרוב.
- העיקרון של מתן עדיפות בהקצאת משאבים למגזרים הזקוקים לכך ביותר והמגזרים הללו היו הפלאחים הערבים והבדווים. רוב התקציב לשירותי הרווחה הופנה למגזר הערבי.
- קבוצות המעדיפות להקים שירותים משלהן תקבלנה הקצבות בתנאי שתהיינה כפופות לפיקוח ממשלתי (הכוונה בעיקר ליהודים).
מערכת החינוך לערבים
בצמרת הממשל הבריטי והמנדטורי היו, לדעת יעקב רואבני, שלוש גישות לנושא החינוך הערבי בארץ:
- הגישה הליברלית בה החזיקו הנציבים סמואל ופלומר, ראתה בחינוך אמצעי לקידום החקלאות, לשחרור מדעות קדומות ולמתינות פוליטית, אבל, גם לאמצעי לזכות בהכרת תודה מצד האוכלוסייה הערבית שתפיק תועלת ממפעל החינוך המנדטורי.
- הגישה השמרנית בה תמך משרד המושבות הייתה שמפעל החינוך הוא בזבזני אבל מעל הכל השכלה יוצרת סכנות חברתיות ופוליטיות. ציבור משכילים הוא מטבעו מפורר סמכות, מעלה מתחים חברתיים ויוצר אופוזיציה לשלטון.
- הגישה המשולבת - הפקידות של ממשלת המנדט שילבה בגישתה את שתי הגישות. בצד ההצהרתי הובלטה הגישה הליברלית ובצד המעשי גברה הגישה השמרנית. ראובני הגיע למסקנה שמטרתם הייתה מינימום חינוך למקסימום תלמידים.
הנציב העליון הראשון סמואל ראה חשיבות מיוחדת בקידום החינוך בסקטור הערבי. הוא סמך על ההסתדרות הציונית שתדאג לחינוך בסקטור היהודי. ממשלת המנדט השקיעה מאמצים לפיתוח שירותי חינוך לאוכלוסייה הערבית ובפרט לאוכלוסייה הכפרית.
התקציב למערכת החינוך למיגזר הערבי
תקציב החינוך סבל ממגבלות תקציביות ומחלקו של מרכיב הביטחון בתקציב. ב-1920/21 היה התקציב 4.3% וב-1921/2 הוא עלה ל-4.5% מהתקציב. הסכום הכולל שהוצע בשנים אלה הגיע ל-2,042,02 לירות מצריות. ב-1923 התוכנית הופסקה בשל קיצוצים בתקציב על-ידי הממשלה הבריטית. אבל משנות ה-1930 גדל תקציב החינוך. המרד הערבי (1936 - 1939) פגע בתוכנית להרחבת החינוך היסודי.
השנה - תקציב החינוך - האחוז מהתקציב הכללי
1926/7 - 113,890 לא"י - 5.5%
1931 - 146,988 - 6.19%
1938 - 5.03%
1940/1 - 302,079 - 4.05%
1944/5 - 711,916 - 3.91%
מחלקת החינוך המנדטורית העסיקה מעל 2,500 עובדים שכללו בריטים וערבים ומיעוט של יהודים. הסגל הבכיר של המחלקה כלל 12 בריטים, 43 ערבים ורק 7 יהודים.
בתי הספר - עד הכיבוש הבריטי, קבע, גדעון ביגר, לא הייתה מערכת חינוך ציבורית בכפרים. מחלקת החינוך פעלה להקמת רשת חינוך ממשלתית לאוכלוסייה הערבית. סמואל רצה לפתוח בית ספר בכל כפר. התוכנית הייתה שהכפר יספק את המבנה והממשלה תכשיר מורים לבתי הספר הכפריים ותשלם את שכרם ושאר ההוצאות. סקר ממשלת המנדט לוועדת החקירה האנגלו-אמריקנית על מצב החינוך בסקטור הערבי ב-1946 מסר את הנתונים הבאים על מצב מערכת החינוך הערבית:
מספר התלמידים במערכת החינוך הערבית (יסודי ותיכון):
מוסלמים - 59,045
נוצרים - 5,745 (הנוצרים העדיפו את מערכת החינוך של העדה הנוצרית אליה השתייכו)
בערים - למדו 85% מהבנים ו-60% מהבנות
בכפרים - למדו 63% מהבנים ו-7.5% מהבנות
מספר בתיה"ס הממשלתיים - 504 (בארץ היו כ-1,000 כפרים)
במערכת החינוך היסודי למדו 63,783 תלמידים שמתוכם 37,295 למדו בכפרים ו- 26,484 למדו בערים. במערכת החינוך התיכונית למדו רק עירוניים ומספרם היה כ-1,000. ב-1947 דיווחה ממשלת המנדט לוועדת האו"ם שבמערכת החינוך הממשלתית הערבית יש 504 בתי"ס יסודיים ובהם 80,000 תלמידים ש-49,000 מתוכם הם מכפרים. לאוכלוסייה הבדואית באזור באר שבע נשלחו מורים נודדים ומ-1926/7 הוחל בהקמת בתי ספר במגזר הבדואי.
סוגי בתיה"ס - היו בתי"ס יסודיים של 5 שנות לימוד ושל 7 שנות לימוד. מספר שנות הלימוד במיגזר הערבי היה בין 4 ל-6 שנות לימוד. מספר הילדים בגילים 5- 14 שלמדו היה 97,000 והם היוו 32.5% מתוך מספרם הכולל (הכתות בכפרים מנו על-פי ושיץ בין 60 ל-70 תלמידים). ממשלת המנדט, בסיוע תרומות ממועצות מקומיות פעלה להגדלת מספר בתי-הספר הציבוריים ברחבי הארץ.
ניסיונו של סמואל להקים בתי ספר טכניים נתקל בסירוב בריטי והמאמצים להכנסת שיעורי מלאכה לבתי"ס יסודיים נתקלה בקשיים בשל מחסור במורים מקצועיים.
בתי"ס תיכוניים - על-פי ושיץ ושמעוני היו 11 בתי"ס תיכוניים ממשלתיים באזורים העירוניים ובהם פחות מ-1,000 תלמידים. כמו-כן, הוקמו בי"ס חקלאי, בי"ס מקצועי ובי"ס למסחר.
בתקופת שלטון המנדט עלה על-פי סקר ממשלת המנדט הממוצע הארצי של התלמידים ל-48% (מספר התלמידים מ-20% ל-44.5% מתוך המספר הכולל של הילדים - על-פי ושיץ. הנתון כולל גם מוסדות פרטיים של ארגונים ועדות דתיות).
מצב האנלפביתיות - על-פי מיפקד 1931 למדו קרוא וכתוב 19% מהמוסלמים ו-58% מהנוצרים. מתוכם, בערים למדו קרוא וכתוב 35% מהגברים ובכפרים- 11%. מ-1931 עד 1941 ירד אחוז האנלפבתים מ-81% ל-73%. בקרב הגברים ירדה האנלפבתיות ל-50%. בקרב הנשים נותרה האנלפבתיות 94.4% כפי שדווח במיפקד 1931.
האוכלוסייה הנוצרית הקימה בתי ספר משלה ומספר התלמידים עלה מ-12,000 ב-1920/1 ל-28,000 ב-1944/5.
מערכת החינוך היהודית על כל שלביה נוהלה על-ידי ההסתדרות הציונית וקיבלה, למרות דרישתה לקבל תקציב יחסית למספר התלמידים היהודים באוכלוסייה, תקציב נמוך מהמגיע מממשלת המנדט. האפליה המתקנת לטובת הערבים התבטאה בפער בין תקציבי החינוך למיגזר הערבי והיהודי. למשל, ב-1944/5 תיקצבה ממשלת המנדט את החינוך הערבי ב-537,751 לא"י ואת היהודית רק ב-157,935 לא"י למרות שהמנדט ניתן להכנת הקרקע לבית לאומי ליהודים.
הממשלה הייתה מעוניינת, לדעת ראובני, להפעיל השפעתה גם לא רק על מערכת החינוך הממשלתית אלא גם על מוסדות חינוך לא ממשלתיים. היא עשתה זאת על-ידי פיקוח על המוסדות הלא-ממשלתיים. כמו-כן, הקימה ממשלת המנדט ב-1923 את "המועצה ללימודים גבוהים" שבאמצעותה פיקחה על החינוך התיכוני והגבוה. המועצה הנהיגה בחינות בגרות לבתיה"ס התיכוניים ופיקחה על החינוך הגבוה בדרכים שונות.
לדעת ראובני היו למערכת החינוך הממשלתית הישגים וביניהם הקמת אליטה אינטלקטואלית ערבית. ההישגים היו בהשוואה לתקופה העות'מאנית ולמצב החינוך בארצות הערביות. אבל, במגזר הערבי הדעה הייתה שונה. מצד אחד הייתה הרגשת קיפוח לעומת ההישגים של מערכת החינוך היהודית ומצד שני, היו מתחים על-רקע ההקשר הפוליטי של מציאות מערכת שנועדה להקים בית לאומי ליהודים.
שירותי הבריאות והתברואה
כבר במסגרת הממשל הצבאי הונחו היסודות לשירותי הרפואה בארץ. ממשלת המנדט הקימה מחלקה לבריאות הציבור. היהודים והנוצרים קיימו מערכות שירותי בריאות משלהם והעדיפו לקבל הקצבות מהממשלה ואילו הערבים נעזרו בשירותי הבריאות הממשלתיים. ואכן, החלק העיקרי של המאמץ בתחום שירותי הבריאות הופנה, לדעת יעקב ראובני, למגזר הערבי. ממשלת המנדט ראתה בשירותי הבריאות, לדעת ראובני, אמצעי להשגת לגיטימציה מהמגזר הערבי.
הנציב סמואל ראה בפיתוח שירותי הבריאות מרכיב חשוב בפיתוח הכלכלי. רוב המשתמשים בשירותי הבריאות הממשלתיים היו ערבים. סמואל השקיע בפיתוח מערכת הבריאות הממשלתית בין 20.4% מהתקציב בשנים 1919/20 ל-6.2% ב-1921/2. הירידה בהקצבות נבעה מאילוצים תקציביים. בסה"כ הושקעו בשנים אלה 417,659 לי"מ בבריאות.
סקר ממשלת המנדט לוועדת החקירה האנגלו-אמריקנית על המצב בסקטור הערבי ב-1946 מסר את הנתונים הבאים על מצב מערכת הבריאות (כללתי גם מקורות אחרים):
התקציב אחוז מהתקציב
1919/20 - 20.4%
1920/21 - 11%
1921/2 - 6.2%
1924/5 - 84,440 לא"י 9.6%
1928 - 3.2%
1930/1 - 105,661 4.1%
1940/1 - 256,533 3.4%
1944/5 - 543,000 3.6%
ממשלת המנדט הקימה את השירותים הבאים למען האוכלוסייה הערבית
- בתי חולים ממשלתיים ודאגה להגדלת מספר המיטות מ-304 ב-1921 ל-1,377 ב-1944. 85% מהחולים בבתי החולים הממשלתיים היו ערבים. ב-1921 טופלו 557,641 חולים וב-1941 עלה מספר המטופלים ל-1,144,369. כמו-כן, הוקם בית חולים ליולדות שבו היולדות היו מהמיגזר הערבי. מספר הלידות לשנה בממוצע היה 550. הוקם בית חולים נייד שעבר בכפרים פעם בשבוע ובאמצעותו טופלו אלפי ילדים ומבוגרים.
- מחלקת החינוך פיקחה על מצב הבריאות של הילדים במערכת החינוך. הפיקוח כלל 72,213 תלמידים ב-468 בתי"ס. הטראוקומה (מחלת עינים) הייתה בעיה חמורה בקרב הילדים המוסלמים. ב-1925 78% מהילדים בכפרים היו נגועים בטאוקומה. על-מנת להילחם במחלה נערכו בדיקות כלליות ל-28,160 תלמידים. מחלקת הבריאות פתחה קליניקות לטיפול בטראוקומה שמספרן עלה מ-11 ב-1928 ל-38 ב-1944. 2,432,166 קיבלו טיפול על מחלות עינים ו-539,452 קיבלו חיסונים ב-1944. מחלקת בריאות הציבור הכשירה את ביה"ח ע"ש סנט ג'ון לטיפול בטראוכמה.
- נפתחו בתי מרקחת בערים.
- מרפאות ותחנות הדרכה לאוכלוסייה הערבית בערים ובכפרים - הממשלה הכשירה אחיות ומיילדות, ונתנה שירותים לאימהות ותינוקת ולתלמידי בתיה"ס הממשלתיים לערבים. הוקמו 11 מרפאות ממשלתיות בערים וכן מרפאות ניידות שהגיעו אחת בשבוע לכפרים. למשל, בתרשיחה הוקמה מרפאה אזורית לכל הגליל המערבי. כמו-כן, הוקמו תחנות לטיפול בתינוקות ב-18 מרכזים עירוניים וב-20 מרכזים כפריים.
- תברואה - פיתוח מערכות ביוב ואספקת מי שתייה טהורים ומלחמה בכלבת.
- מלחמה במחלות מגיפתיות בחברה הערבית - האוכלוסייה הכפרית הייתה נגועה במלריה, טראוקומה, אבעבועות, טיפוס ועוד. בתי חולים ממשלתיים נפרדים טיפלו בחולי המלריה. בין 1922 ל-1944 ירד מספר חולי המלריה מ-20,297 ל-11,201. אחוז החולים במלריה ירד עד 1944 ל-0.7%. כמו-כן, הוקמה ועדה למאבק במגיפת המלריה שהדריכה את הפלאחים כיצד לחסל את מכת יתושי המלריה. ייבוש הביצות על-ידי היהודים תרם לחיסול המלריה. פקידים עברו בכפרים וחיסנו מפני מחלת האבעבועות.
- מחלקת החינוך פתחה בתי"ס להכשרת אחיות ומיילדות למערכת הבריאות הממשלתית.
- מצבת כוח האדם של מחלקת הבריאות כללה ב-1944 2,521 רופאים, 742 רופאי שינים, 496 רוקחים ו-507 מיילדות.
- בין 1921 ל-1944 גדל מספר המוסלמים בצוות הרפואי. מספר הרופאים גדל מ-68 ל-272, מספר רופאי השינים גדל מ-15 ל-54, מספר הרוקחים גדל מ-33 ל-126, ומספר המיילדות גדל מ-13 ל-297.
מחלקת הבריאות קבעה לעצמה סדר עדיפות: בראש סדרי העדיפות עמדה הרפואה המונעת שכללה מאבק במחלות זיהומיות, מלריה ואבעבועות וכן טיפול בהיגיינה של מים ומזון. במקום שני עמדו השירותים הרפואיים לפקידות הבריטית, למשטרה ולצבא. הוקמו למענם אגפים נפרדים בבתי החולים. במקום האחרון עמדו השירותים למגזר הערבי. חסרי האמצעים קיבלו שירותים חינם. ראובני התייחס להרכב סגל העובדים במחלקת הבריאות שנות ה- 1940 ומצא שהסגל הבכיר כלל 58 בריטים, 60 ערבים ו-32 יהודים וסגל העובדים כלל 50 בריטים, 1,156 ערבים ו-354 יהודים. מבין העובדים הזמניים היו 229 ערבים ו-18 יהודים.
לסיום, האוכלוסייה הערבית זכתה למדיניות של העדפת בכל התחומים, אם כי במסגרת המיגבלות התקציביות שהממשלה הבריטית קבעה.