ככל אזרח תמהתי על פגישת החפיפה הקצרה בין ראש הממשלה נפתלי בנט לבין ח"כ בנימין נתניהו. אך בחוסר ערנות עברתי עליה לסדר היום עד שקראתי הבוקר את הידיעה של איתמר אייכנר בידיעות אחרונות, וירד לי האסימון. מה שביבי עושה הפך למאוס, ואני משתמש במילה זאת כדי לא להגיע לסגנון המקובל על חלק מתומכיו של מי שהיה ראש הממשלה.
בעצם, מה יש לי לתמוה? ראש ממשלה שהסתיר משר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט כי הסכים לבניית צוללות משופרות למצרים במספנה גרמנית; ושיקר לקרן מרציאנו בערוץ-12 כי יש אישים היודעים מה הסיבה למעשהו התמוה; והם הכחישו מיד, מסוגל גם לא לספר ליורשו בנט סודות מדינה חשובים.
הרי ביבי מסתיר סידרתי. הוא הסתיר מן האומה כולה כי הסכם הנורמליזציה עם האמירויות היה מותנה במכירת מטוסים מעולים מאמריקה למדינות אלה, ובכך נחלש היתרון שיש לחיל-האוויר הישראלי במזרח התיכון. פשוט הסתיר והכחיש עד שנחשף בידיעה של נחום ברנע שהתבססה על מקורות מהימנים, ואושרה באורח מוחץ בראיון של מייק פומפאו עם ד"ר רונן ברגמן.
הוא בוודאי לא יכול היה לספר לבנט את כל העובדות העדינות הנחוצות בחצי שעה.
כבר נאמר במורשת היהודית מימי בית שני כי "אין אדם אוהב את בן אומנותו". זה מוגזם, אבל נכון במקרה של בנט וביבי. ניחא. אך יש גבול.
זו שתיקה רועמת. אין לה בדל הצדקה. אך אפשר להבינו. על-רקע הדם הרע הזורם בינו לבין בנט אין ביבי יכול לעמוד במתח שבפגישה כזאת, שיש בה, בעיניו, משהו מן ההודאה בכישלונו. זו גישה ילדותית של ילד שהגננת הלאומית - הכנסת - הורתה לו להחזיר למדף את הצעצוע שהיה בידו זמן רב, והוא מתקשה להיפרד ממנו.
הוא אינו יכול לעמוד במתח הכואב של פגישה כזאת. אך נכון אמר פעם הארי טרומן: מי שאינו יכול לעמוד בחום הכבד השורר במטבח - אל ייכנס אליו; ומי שאינו יכול מול הביקורת בעיתונות - אל יתמודד על הנשיאות בארצות הברית
1. ביבי כנראה אינו עמיד לחום.
לפי כל הסימנים אין בנט ויאיר לפיד מתכוונים לפגוע בביבי. נכון הם עושים. יש להניח לו ולאפשר לו להתמקד במשפטו הפלילי או בכל דבר אחר שיחפוץ. בכל זאת הייתי מציע להם לדרוש את המסמכים המבהירים מה אירע בפרשת הצוללות המצריות, שהיא בעיניי יותר חמורה מכל העבירות הפליליות המיוחסות לו ולמעשי השחיתות המוכחים שעשה. עליהם לדעת מה קרה בלי שיעשו בכך שימוש.
