פרשת 'חוקת' מוליכה אותנו אל תחום מסתורי וחידתי: "פּרה אדומה". איש מאתנו לא ראה בחייו פּרה אדומה, והדינים הרבים בפרשה זו מעוררים תהיוֹת. אנו קוראים על דרכים להיטהר מטומאת המת. הטומאה מצטיירת כסוג של דעיכה ברמת החיוניות, נפילה של יכולת הפּוֹריות, עד כדי נגיעה במוות, באובדן. אנו נעים בפרשה הזאת בין אֶרוֹס (יצר חיים ותשוקה) לבין תַנָאטוֹס (יצר אובדן ומוות).
מתברר שגופת המת אינה מטַמאת בנגיעה, אלא כשמתקיים התנאי של "טומאת אוהל". וכך כתוב: "אָדָם, כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל: כָּל-הַבָּא אֶל-הָאֹהֶל וְכָל-אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר י"ט 14). כלומר: כל מי שנמצא אז באוהל במחיצת המת - טמא. אבל כאן יש סייג: "וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ, אֲשֶׁר אֵין-צָמִיד פָּתִיל עָלָיו--טָמֵא הוּא (במדבר י"ט 15).
כל שיֵש בו מאכל/משקה, ואין "צמיד פתיל" עליו הוא טמא, אך אם יש עליו "צמיד פתיל" אינו טמא. כלומר: אם הכיסוי תואֵם בדיוק לפֶתח הכלי והוא מכסה אותו היטב באמצעות פתיל, הטומאה לא קיימת. הטומאה באה רק מתוך הכְּלי, והיא לא חיצונית. אם היא נחסמת באמצעות "צמיד פתיל", הטומאה אין בה כוח לטמא. לפי זה, הטומאה היא מתוך הכלי, היא חודרת לכלי רק דרך הפתח, ואם הפתח חסום, הכלי אינו טמא.
המשוררים - כלים להכיל את האור
איך כל האמור לעיל נוגע לנו, המשוררים? כלי החרס בא להכיל את הדברים, וכדי להכילם עליו להיות פתוח. הוא משמש אז בית קיבול לתכנים השונים. כולנו היינו רוצים להיות כֵּלים להכיל את האור, את הניצוצות. היוצר יכול ליצור, רק תוך היותו 'איש עלִייה', אדם שמקיים עלייה רוחנית ביצירה שלו: ברגע שהכלים שלנו פתוחים, אנו קולטים את ההארה.
מצד שני, נֶאמר שעלינו לסגור את הכלי, כדי למנוע כניסה של טומאה. מה, אם כן, על האדם לעשות כדי למנוע כניסת טומאה, ובו-זמנית להשאיר פֶּתח לקלוט את האור? המשיכה אל הטומאה קיימת, אך יש בחירה חופשית לאדם, לשים עליו "צמיד פתיל" לחסום אותה, ובו-זמנית להישאר כלי חרס פתוח שמקבל את ההארה.
במשמרת השירה, המשורר מתגבר על המוות
על האדם (וכן גם האדם היוצר) לראות ביצירה שלו ובכוחות הנפשיים שלו סוג של נָפָה שסוגרת את הכלי, אך אינה חוסמת את ההארה החיצונית. כל אור שהיצירה של האדם יוצרת מגרשת את כל החשֵכות, ואת כל הטומאות הרובצות לפתחנו. לנו המשוררים, כתיבת השירה היא סוג של תהליך היטהרות. כל כתיבה דורשת מאִתנו ניקיון דעת. רק אז, כשדעתו של המשורר נקייה היא, יכול הוא לשורר במשמרת השירה שלו. היצירה היא סוג של התגברות על יצר האובדן והמוות.
כולנו זוכרים את הביטוי הלטיני: Memento mori ("זכוֹר שתמוּת"). דווקא מתוך תחושת המוות, מתעורר כוח היצירה והחיים. כך יוצר המשורר את משמרת השירה שלו, כך הוא יוצר במשמרת השירה שלו. אביא כאן את השיר שלי "משמרת אפר", מתוך ספר שיריי "משורר של חצות", 2010.
משמרת אפר/ בלפור חקק
לְאַחַר מְלֶאכֶת הַשִּׁיר
שִׁלְחוּ אֵלַי אֵפֶר
לְטַהֵר אוֹתִי
אֲנִי כּוֹתֵב בְּתוֹךְ הַמַּצְרֵף
בְּתוֹךְ הָאֵשׁ וְהַמַּפּוּחַ
קוֹרֵעַ אֶת הָאוֹתִיּוֹת
מִתּוֹךְ הַיְּרִיעָה
מְבָרֵר אֶת הַמִּלִּים בָּרוּחַ
עַד דַּרְגַּת הָאוֹר
שֶׁקָּדַם לַבְּרִיאָה
כְּכֹהֵן הַשִּׁירָה אֵצֵא
אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל הַשִּׂיחַ
שֶׁכַּאֲשֶׁר אֲנִי נִצְרַב
בְּאֵשׁ הַמִּלִּים
אֲנִי נִטְמָא מִן הַסִּיגִים
וְהַפִּיחַ
לְאַחַר מְלֶאכֶת הַשִּׁיר
שִׁלְחוּ אֵלַי אֵפֶר
לְטַהֵר אוֹתִי
שֶׁלֹּא תָּזוּחַ דַּעְתִּי
מִמְּלֶאכֶת הַבְּרִיאָה
שֶׁלֹּא אֶשְׁקַע עָמֹק
בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה
אֶת שִׁירַת הַשִּׂיחַ
אוֹתִיר לָכֶם
מַבְהִיקָה עֲטֶרֶת
וְאֶת הָאֵפֶר אָנִיחַ לִי
לְמִשְׁמֶרֶת
