אבישי בן חיים, דוקטור, סא"ל במילואים, ללא ספק איש סימפטי ומנומס, פרענק פארך עם צמה. זה לא מסתדר לנו האיש הזה, הוא לא מתאים לסטראוטיפ. ואז בראיון עם אילנה דיין אשר חולקת על דעתו היא שואלת אותו מה הוא לוקח שגורם להביע את דעתו באופן שהוא מביע.
אז זהו, שהוא לא לקח, והיא לא לקחה. אבל היא חייבת לקחת. היא חייבת לקחת כדור נגד שנאה עצמית, נגד החרדה מפני הזולת, אשר היא חונכה לראותו כקוף שזה עתה ירד מהעצים, ועוד מעט קט יחזור אליהם, ומסתבר בפועל שהוא אוכל אותה בלי מלח, בבהירות דבריו, באמונתו היוקדת בצדקתו, ובאומץ שלו לבטא את עצמו בלבה של תקשורת מוטה ועוינת. ואפילו לוקח נשימה עמוקה ומהתעלם מהפרובוקציות החרדתיות של אלילי השמאל, דוגמת דיין וחברותיה/חבריה למקצוע.
על מה נסב שם הדיון, ככל שאת הדברים הנמוכים של דיין ניתן לכנות דיון? בן חיים טען, להבנתי, שהאמבוש לבנימין נתניהו הוא האמבוש למצביעיו, וסיכול נתניהו הוא דרך למנוע מהקופים להשתלט על המדינה, ודיין סוברת שהפעולות נגד נתניהו הן פעולות לגיטימיות לחילופי שלטון, בייחוד לאור כתב האישום נגדו.
אין שמץ שמצו של ספק שלאור הייחודיות של האשמת השוחד של נתניהו ואף בלי הייחודיות הזו, מותר להסיק שהאשמת נתניהו בשוחד היא עלילה, ובייחוד כאשר עניין נתניהו נדון וכנראה בכל מקרה ייגמר בעליון או בפשרה כלשהי, יש סיכוי סביר שהחברה תקבל החלטות בעניין, אך עד קבלת ההחלטות ואפילו אחריהן, ניתן ורצוי להביע דעה.
ואם אילנה דיין סבורה שדעות לגיטימיות של אבישי בן חיים נובעות מערפול חושים כתוצאה מנטילת כימיקל כלשהוא, והיא מביעה עמדה זו ברדיו בפני מי יודע כמה מאזינים היא מעידה על עצמה לטעמי שהיא בורה מושלמת, חסרת כל הבנה בחופש הביטוי, מתנשאת, מסיתה, יורה במו ידה ברגל או נכון יותר בלב ובראש של חופש העיתונות.
