"Make America great again", "החזירו לאמריקה את גדולתה", הייתה הססמה של דונלד טראמפ. במבט לאחור, כלום אמריקה חזרה לגדולתה? "America is back", "אמריקה חזרה", היא ססמת הנשיא ביידן - חזרה לאן ומאיפה? האם אמריקה שנסוגה מהמזרח-התיכון ושנמצאת במרוץ צמוד עם סין הקומוניסטית, ושלדעת מישל פלורנו, שרת ההגנה לשעבר, הולכת ומאבדת את בכירותה מול סין גם בתחום הצבאי, שערכי חופש הדיבור בה עומדים תחת איום "ביטול התרבות", שהמאבק הצודק בגזענות הפך אצלה לקריאת תיגר על רבים מהערכים והעקרונות שסימלו אותה בעבר, אכן "חזרה" או החזירה לעצמה את גדולתה"?
אולי הדבר החיובי ביותר בסיסמאות הנ"ל הוא עצם העובדה שהמנהיגים משני צידי המתרס הפוליטי הבינו שמשהו לגבי החזון האמריקני השתבש ושיש לחפש תיקון, אף שלגבי איזה תיקון, הפערים רחבים. למרבה הפליאה, דווקא בתחום מדיניות החוץ המרחק בין הממשל הקודם לממשל הנוכחי פחות גדול מכפי שניתן היה לשער. מסתבר שלא כל מהלכיו של טראמפ היו שליליים. ועידת שבע המדינות התעשיות החשובות בשבוע שעבר בבריטניה הייתה מעין חגיגת "פילגוד" וכך גם כינוס נאטו, אך מעבר להחלטה בעניין המיסוי הבינלאומי, בשניהם לא התקבלו החלטות חשובות, להוציא הרטוריקה, שסותרות את הקו שאיפיין את ממשל טראמפ, שאמנם לא חסך ביקורת מנאט"ו, אך בפעל שיתף פעולה עם כל החלטותיו;
גם הקו התקיף של ביידן כלפי סין הוא המשך ישיר לממשל טראמפ (נקודה שגם ישראל לא תוכל להתעלם ממנה). האווירה בשני המפגשים אכן הייתה שונה וכפי שנכתב באחד ממאמרי המערכת, "הלבביות של ביידן כלפי עמנואל מקרון ואנגלה מרקל בניגוד ליחסו של טראמפ, היוותה שיפור לטובה, אך בנושאים קונקרטיים, ובפרט בעניין סין, מדיניותו של טראמפ התבררה כמרחיקת לכת ומכריעה". גם "הסכמי אברהם" פרי יוזמתו המדינית של בנימין נתניהו, בסיוע חשוב של טראמפ, זוכים לתמיכה מצד ביידן, לא רק בזכות קידום השלום הישראלי-ערבי, אלא מפני שהם משרתים גם את האינטרס לצמצם את נוכחותה הצבאית של ארצות הברית במזרח התיכון. בהקשר זה יש להזכיר גם את התפנית החיובית ביחסו של הממשל לסעודיה שעוד לא מזמן הייתה על תקן מנודה, וכלפי מצריים שחזרה למקומה הקודם של שותפה חיובית.
ברם, ההבדל המשמעותי ביותר בין שני הממשלים הוא בנושא הסכם הגרעין עם אירן שממשל ביידן נחוש לחדשו על-פי מתכונתו המקורית. הביקורת בממשל ביידן ובחלקים מהממסד הישראלי שלפיה מדיניות טראמפ לא השיגה כביכל את מטרתה ואף קירבה את אירן לגרעין, נובעת יותר ממניעים פוליטיים ודמגוגיים מאשר מהערכת מצב אמיתית, שהרי מדובר במדיניות שנקטעה באיבה כתוצאה מחילופי השלטון בבית-הלבן וטרם שיכלה להניב את תוצאותיה המלאות. חילוקי הדעות בין ישראל (כן, גם בממשלה החדשה) לממשל ביידן בנושא אירן הם לא רק בסוגיה הגרעינית אלא גם לגבי תוכניותיה הצבאיות האחרות של טהרן, לרבות טילים ארוכי טווח, פעולותיה בסוריה ובלבנון ויומרותיה ההגמוניות באזור.
בתקופת נתניהו, ישראל, בזכות פעולותיה הצבאיות וכישוריה הדיפלומטיים, הצליחה לחסום חלק גדול מהמגמות האירניות — כיצד תנהג עכשיו? תפוח האדמה הלוהט הפוטנציאלי השני הוא בנושא הפלשתיני. במקור, לממשל ביידן לא היו כוונות להיסחף לביצה הזאת, אך בעקבות הארועים הביטחוניים האחרונים יש סימנים שגישה זאת עלולה להשתנות, ואחת הסיבות לכך הוא הלחץ הבלתי פוסק של השמאל הקיצוני והאנטי-ישראלי בסיעה הדמוקרטית בקונגרס. סימן מפכח מבחינה זאת היה בשיחה בין שר-החוץ הטרי יאיר לפיד למזכיר המדינה בלינקן; ישראל הודיעה שנדונה שורה שלמה של עניינים, אך הדובר האמריקני סיכם בקצרה: "דיברנו על הצורך בשיפור המצב עם הפלשתינים", והרמז ברור. כיצד יתבטאו הבדלי הגישה הזאת למעשה תלוי לא רק בממשל האמריקני אלא גם, אולי בעיקר, ביכלתה של ממשלת-ישראל החדשה להתגבר על סתירותיה הפנימיות ועל השיתוק הכללי שדבק בה.
