למרבה האירוניה, דווקא בחירתו של אברהים ראיסי הקיצוני לנשיא אירן תקרב את חתימת הסכם הגרעין החדש-ישן. זו לפחות הערכתם של גורמים "מוסמכים" בצד האמריקני שסבורים שששת השבועות עד להשבעתו של הנשיא החדש, תקופה בה הנשיא הנוכחי חסן רוחאני "המתון" ממשיך בכהונתו, הם חלון הזדמנויות להגיע להסכמות. אולם הערכות אלה מתעלמות, אולי במתכוון, מכך שגם "מתינותו", כביכל, של רוחאני היא בערבון מוגבל וכי מי שקבע ויקבע את עמדת טהרן הוא המנהיג העליון עלי חמנאי.
אדרבה, גם לפי ההערכות הנ"ל, חמנאי לא רק שביים וארגן את בחירתו של אברהים ראיסי, אלא שמתכוון עכשיו להבהיר לאמריקנים, בסיוע השותפות האחרות להסכם הגרעין המקורי — אירופה, רוסיה וסין — שכדאי להם לנצל את תקופת הביניים כדי לחזור להסכם ללא דרישות נוספות, שכן מה שאפשרי עכשיו לא יתאפשר אחר-כך. נראה שפרשנות זאת מסתמכת על הערכתם הלא בלתי מבוססת של האירנים שממשל ביידן להוט לחזור להסכם כמעט ללא תנאי, כולל ויתור כמעט מלא על הסנקציות נגד אירן ובפרט אלה שהוטלו על-ידי הנשיא טראמפ, ושגם אם לא ישיגו את כל מבוקשם, ראיסי ותומכיו יוכלו תמיד לטעון שמי שוויתרו היו לא הם אלא קודמו בתפקיד.
הרמטכ"ל כוכבי שהה בימים אלה בוושינגטון כדי לעמוד על הכוונות של ממשל ביידן וכדי להציג בפניו את עמדות ישראל בנדון ונראה שלקראת הביקור, הממשל פתח במסע דיסאינפורמציה כדי לערפל את כוונותיו לגבי המו"מ עם אירן, ולהקשות על ממשלת ישראל החדשה לגבש מדיניות ברורה בנדון. המגמה: שוושינגטון תעמיד את ישראל בפני עובדות קיימות בלא שזו תוכל לערער עליהן ולצפות שהסתייגויותיה יילקחו בחשבון או שתוכל לגבש אסטרטגיה ברורה משלה, כפי שהייתה לה, לפחות להלכה, בתקופת נתניהו.
ראש הממשלה החדש בנט אומנם ניצל את סיום קורס הטייס בשבוע שעבר כדי להצהיר ש"את האחריות לגורלנו נשמור בידינו", אך לא ברור מה עומד מאחורי דברים אלה (מעניין, אגב, שהתקשורת שנהגה לתקוף את ראש-ממשלה לשעבר בשצף קצף כשאמר דברים דומים אחרי אירוע ביטחוני כזה או אחר באירן שיוחס לישראל, הפעם מילאה את פיה מים). בינתיים, בכל אופן, נסיונות העירפול של וושינגטון נשאו פרי וכפי שנכתב בעיתון הארץ, "בישראל מתקשים להעריך אם אירן והמעצמות קרובות לחתימה על הסכם הגרעין, או שמא בחירתו של אברהים ראיסי לנשיא אירן מעידה על הקצנה שתוביל לפיצוץ המגעים או להתקדמות בתוכניות של טהרן ליצור נשק גרעיני בהקדם", ולראייה, גופי המודיעין של ישראל, כפי שנמסר בתקשורת, אכן גיבשו שלוש הערכות שונות וסותרות:
האחת, שאירן מעוניינת לחתום על ההסכם אך רוצה להמתין לכניסתו של ראיסי לתפקיד כדי לזכות בקרדיט על המהלך ולקבל לגיטימציה בינלאומית למרות עברו ותדמיתו הקיצוניים; השנייה, שבניגוד לרמזים האופטימיים, הן מהנושאים והנותנים האירניים הנוכחיים והן מגורמים במערב, המגעים קרובים לפיצוץ, וההערכה השלישית, שטהרן עלולה במתכוון להאט את קצב המגעים עם המעצמות ובינתיים להתקדם בקצב מואץ לקראת הפצצה. בנוסף, גם בישראל אין מתעלמים מההערכה שטהרן מעוניינת לנצל דווקא את התקופה עד להשבעתו של ראיסי כדי לקדם את מטרותיה. ממילא מסתבר שהנושאים האחרים שמטרידים את ישראל ואת שותפותיה הערביות, כגון הטילים ארוכי-הטווח, הטרור והחתירה ההגמונית של אירן, לא יעצרו את ההתקדמות להסכם גם לדעת וושינגטון.
כששני הצדדים, גם אירן וגם ארה"ב, מפעילים אסטרטגיה של הסחת דעת, לא ייפלא שתמונת המצב הולכת ומיטשטשת, ושעל המודיעין הישראלי, ככל מודיעין מקצועי, היה להגיש לקברניטים אלטרנטיבות שונות, וכך עשה. קשה יותר, ובפרט במציאות הפוליטית הבלתי יציבה הנוכחית, לדעת מה יעשו הקברניטים עם ההערכות האלה ומה יחליטו לגבי האופציות הנובעות מהן. גם במצב של "אפס הפתעות" כלפי ארה"ב, שיקולי ישראל צריכים לכלול פעולת מנע צבאית, המשך ואף העמקת פעולות המב"ם (מערכה בין מלחמות) אך גם איום בלתי מעומם על עצם שרידותה של המהפכה האיסלאמית, תוך תשומת לב למסקנות המדיניות והביטחוניות המתבקשות מכל אחד מכיווני הדרך האלה, לרבות החשש הלא בלתי סביר שניאלץ להשלים עם האפשרות שההסכם החדש-ישן יהפוך לעובדה קיימת.
