אחרייך

אחרייך

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בַּמַּרְאָה

אֲנִי רוֹאָה אֶת הַמַּבָּט שֶׁבְּעֵינֶיךָ,

אֶת הַהַפְתָּעָה.

הַשָּׁנִים חָדְלוּ לַחֲלֹף בְּךָ,

וַאֲנִי מְסֻמֶּנֶת בִּרְאָיוֹת

כְּמוֹּשׁוֹת שֶׁל הַחַיִּים.

אֵיךְ הַזְּמַן הֶחֱלִיף בינינו.

הַמָּוֶת הוֹתִיר אוֹתְךָ צָעִיר.

ובי הַחַיִּים הוֹלְכִים וְנֶחְרָצִים

הוֹלְכִים וּמַרְחִיקִים את שְׁנוֹתֵינוּ.

התזכור לִי חֶסֶד נְעוּרִים?

כללי לשיר

השיר מאוד אישי, עם תובנות לכלל. שיר בטן? אפשרי. אין לו שום צורך בקישוטים, בדימויים או בפואנטה. רצינות עצובה, יש בו, והוא שר את לבו.

הכותרת

מלה אחת "אחרייך". השיר מדבר על הדוברת בו ועל אהובה - אישה ז"ל. הכותרת מושכת את לב השיר אל הדוברת כמו שהייתה יוצאת מעצמה ומתבוננת על עצמה מהצד. נכון יותר לומר מתבוננת על ימי חייה ההולכים וכלים, ההולכים ומתרחקים בנתיב הזמן החולף; מנקודת הזמן שהיא נקודת החיתוך בו איבדה את אישה. המילה "אחרייך" מבטאת דינמיות, תנועתיות, באשר תלכי את הדוברת תלך גם הדוברת המתבוננת בך. היא לא תלך כצל, אלא כמעין שקיפות לך, מעין בבואה אשר בוחנת את צעדייך וחושבת על הנראה מול עיניה. את הקשר הישיר עם הכותרת נראה לא בפתיח של השיר, אלא בהמשכו ועל כך בהמשך:

השיר גופו

"בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בַּמַּרְאָה

אֲנִי רוֹאָה אֶת הַמַּבָּט שֶׁבְּעֵינֶיךָ,

אֶת הַהַפְתָּעָה"

הפתיחה של השיר מתארת מצב החוזר על עצמו בנקודת מבט מסוימת. כל פעם שהדוברת מסתכלת במראה. סביר שמדובר במראה שבביתה אך הכוונה היא באופן גורף לכל התבוננות במראה שהיא, שבו נראים פניה. ובמבט בעל הארשת העצובה משהו, היא רואה את המבט של אישה. לדעתי, יש כאן ביטוי עז וחזק לאהבה כאשר בעיניה שלה נשקף המבט שהיא זוכרת של אישה. מבחינה ויזואלית צורנית בהשפעה תוכנית רואים כאן שילוב של זמן (בכל פעם), עם חוש הראיה (מתבוננת) והדומם (המראה). השילוב בין שלושת הגורמים יוצר אינטרקציה ביניהם, מעין היזון חוזר והדדיות אשר מעלים מתח דרמטי. היא מתבוננת ורואה מבט אחר הנשקף בתוך שלה, היינו את מבטו שלו. הקונטרס או הניגוד התוכני מעלה בהחלט את סף המתח הדרמטי וכאן באות המילים "אֶת הַהַפְתָּעָה". וההפתעה הזאת חוזרת כל פעם מחדש. היינו, כל פעם שהיא מסתכלת במראה היא רואה את הזמן שקפא על מבטו הנשקף מולה מהראי. כל פעם אותו מבט צעיר, המסתכל אליה. מתוך מבט פרוגרסיבי. כזה המתקדם ומשנה צורתו עם השנים. וכאן בא באמת הפרוט: "הַשָּׁנִים חָדְלוּ לַחֲלֹף בְּך". היינו הזמן קפא לגביך והשאיר אותך מתבונן באותה צורת התבוננות שנשארת כקפואה בנקודת הזמן ההיא. הדוברת, לעומת זאת, שחוֹוה את השנים והאירועים שחולפים במרוצת הזמן' יודעת את שהוא לא יודע. היינו, כל הזמן והשנים שחלפו, מאז נקודת החיתוך הממשית ביניהם, ולפחות עד עתה. כל שחוותה בעצמה עם הרגשות עם הזיכרונות, מעין עתיד לא קיים עבורו אך בהחלט ממשי וקיים עבורה. כלומר, המשפט הזה אומר גם מה שאין בו. הַשָּׁנִים חָדְלוּ לַחֲלֹף בְּך" - משפט שהוא מעין טון מוביל לשנים שחלפו בה.

"וַאֲנִי מְסֻמֶּנֶת בִּרְאָיוֹת

כְּמוֹּשׁוֹת שֶׁל הַחַיִּים"

כאן היא מדברת ישירות על עצמה, כלומר על מה שהיא רואה במראה בדיוקן עצמה. היינו הזמן החולף סימן אותה בתופעה טבעית שהחיים גורמים לכל אדם ואדם הצועד הלאה בנתיבם. היא רואה עובדות וראיות הניכרים על תווי פניה. היא קוראת לכך "ראיות כמושות של החיים" היינו הבלוּת שבכורח החיים היא ראיה לזיקנה ולהליכה אל עבר התמרור האחרון! אגב כָּמוּש פירושו הוא בלה, נובל, ומבחינה זו אם הייתי מרחיק לנבל הייתי מוצא כאן ערך אמביוולנטי שגם האדם כפרח נוֹבל בהמשכיות החיים וגם אפשר לומר "ניבלוּת החיים" היינו עד כמה עצוב שהחיים גורמים לבלות ונבלות של האדם המזקין בהם.

אֵיךְ הַזְּמַן הֶחֱלִיף בינינו

זה ביטוי רב משמעות/ כפשוטו' איך הזמן גרם לכך שאני עוד כאן ואתה כבר לא. ברובד שני למה זה היה צריך לקרות? מדוע זה לא קרה לי ודווקא לך? פרשנות כזאת מעלה את עוצמת האהבה על נס. איך זה קרה שגורלי אינו גורלך וגורלך אינו גורלי? נכון שבשני המקרים האהבה המוחשית נקטעת אך ברגע שיש את השאלה למשל ולדוגמא: "מי יתן מותי תחתיך בני אבשלום" כלומר למה אני חיה ולא אתה? זה מראה את עוצמת כוחה של האהבה.

הַמָּוֶת הוֹתִיר אוֹתְךָ צָעִיר.

ובי הַחַיִּים הוֹלְכִים וְנֶחְרָצִים

כאן יש למעשה סיכום של התובנה שבשיר, כאשר השורה שלפני האחרונה גם היא מתקשרת עם הכותרת "אחרייך". שתי השורות האלו, הן בעצם שעושים את השיר כשיר בטן. כאן המשוררת מסכמת (אולי בבכי) לעצמה את עובדת החיים העצובה שהיא גם רוע גורלה. אתה, למרבה החיוך המר, הפרדוקסלי בעיניי, נותרת בעיניי ובעייני אוהביך צעיר. אך אני וכל אשר עמי הולכים וכלים, הולכים ונגמרים ועדות לכך החריצים שהולכים ונחרצים בי הן בצורה והן בתוכן. חריצי פנים וחריצים שבלב.

הוֹלְכִים וּמַרְחִיקִים את שְׁנוֹתֵינו

צחוק מר מאוד במשפט - הוא יישאר הרי לנצח בגיל פרידתו מחיי העולם והיא ממשיכה אך המחשבה שאותות הזמן על הגוף והנפש מרחיקים את שנותיה משנותיו מעלים שוב את כוחה של האהבה לספירות גבוהות ביותר. אולי יש במשפט זה מעין פואנטה בצחוק המר ובאהבה העזה כמוות (כמו בשיר השירים).

התזכור לִי חֶסֶד נְעוּרִים?

משפט המסיים את השיר שיש בו בקשה עם נימה של תחינה הנובעת מאופי השיר כולו. אך גם הוא אמביוולנטי. מצד אחד מדברת אליו ומבקשת - זכור את ימינו היפים שהיינו שנינו צעירים ויפים, אך מצד שני, אם אני רואה את עצמי היום במראה, במרחק השנים, הייתי מעדיפה שתזכור אותי כפי שנראיתי בעיניך בימים ההם שלנו. ימים בהם הלכנו יד אוחזת יד בפנים חלקות בלא שום קמט אחד, ולא כמו שאני נראית היום. [הערה: ברור שלמרות שהשיר אישי מאוד הוא יכול לדבר בהחלט ללב אותם אנשים שאיבדו את היקר להם או היקרה להם כך שלשיר שלכאורה יש בו את הנישה הצרה שלו יש לו גם בעצם הבט רחב יותר כללי יותר].

סיכום

מיותר לומר שהשיר במינימום מילים מעלה עולם של רגשות, תובנות שונות, על מהות החיים על העצב שבהם, ועל ההכרח להמשיך ולחיות אותם עם כל העצבות והמרירות שהם עלולים לגרום לחצי האחד מתוך השלם שנותר. לבד מהנושא המרכזי של אני ואתה, שלושה גורמים חיצוניים, לכאורה, סובבים בשיר והם: הזמן, המוות, החיים. כאשר הזמן עובר כחוט השני לאורכו של כל השיר "בכל פעם" היינו נקודות זמן שונות. "השנים חדלו לחלוף בך" נקודת זמן ארוכה מתמשכת עד לקו החיתוך. "איך הזמן החליף בינינו" שוב התייחסות לזמן הכרוך בו הגורל. הולכים ומרחיקים את שנותינו: כאן הזמן הוא מקו החיתוך ואילך... אשר למוות והחיים ראוי לציין את ההנגדה היפה בין שני המשפטים וכן בתוך המשפט עצמו

הַמָּוֶת הוֹתִיר אוֹתְךָ צָעִיר.

ובי הַחַיִּים הוֹלְכִים וְנֶחְרָצִים

אותך המוות הותיר צעיר ובניגוד לכך החיים הורגים אותי לאט-לאט ויעידו על כך החריצים. קיימת גם הנגדה יפה בתוך המשפט "הַמָּוֶת הוֹתִיר אוֹתְךָ צָעִיר" מחד-גיסא המוות הרע קטף אותך מהחיים עוד בצעירותך, אך מאידך-גיסא המוות השאיר אותך צעיר לנצח! בעוד אני ושאר בני גילי נמות זקנים. קיטובים כאלו יוצרים מתח בשיר ומעלים אותו לרמה שירית גבוהה. כוחו של שיר במינימום מילים לבטא מקסימום רעיונות ובשיר זה בא הרעיון הזה לידי ביטוי. שיר קצר שמבטא כל כך יפה את האהבה העזה והחזרה מתוך מצבים שונים זוויות מבט שונות. מרגישים את האובדן את השכול את כורח החיים שאי אפשר להילחם בו. ועוד.