סעודיה וסוריה משפרות יחסים

במארס האחרון צוין עשור למלחמה בסוריה. על-אף ניצחונו לכאורה של בשאר אסד במלחמה בסיוען של אירן ורוסיה, סוריה היא מדינה מפורקת. אסד שולט ב-60% בלבד משטחה, המשבר הכלכלי הפוקד אותה אך מעמיק ואין אופק להסדר פוליטי בעתיד הנראה לעין. במובנים רבים, המשבר בסוריה הוא "קונפליקט קפוא". ברם, בחודשים האחרונים ניתן לזהות שינוי בנוגע ליחסי מדינות ערב הסוניות עם סוריה. בתחילת מאי דווח, כי משלחת סעודית בראשות ראש המודיעין, חאלד חמידאן, ביקרה בדמשק ונפגשה עם אסד וראש המודיעין הסורי, הגנרל עלי ממלוכ - פגישה ראשונה מסוגה. על-פי הדיווח, סוכם על אודות פתיחת השגרירות הסעודית בדמשק כצעד ראשון בנרמול היחסים, שאחריו תעלה הצעה לצירוף סוריה לליגה הערבית. בסוף אותו החודש הגיעה לסעודיה משלחת סורית לביקור הפומבי הראשון מאז 2011, בראשות שר התיירות, מוחמד מרטיני.

שלוש הקבוצות הערביות מול סוריה

לאורך שנות המלחמה בסוריה, רבות ממדינות המפרץ רצו בנפילת משטרו של אסד וחלקן אף פעלו אקטיבית לשם כך, בעיקר באמצעות תמיכה צבאית וכלכלית בארגוני מורדים. למעשה, עד לאחרונה ניתן היה לחלק את מדינות המפרץ על-פי גישתן לסוריה לשלושה מחנות מרכזיים:

• המשלימות עם משטר אסד. החלוצות בין מדינות ערב לחדש את יחסיהן עם משטר אסד היו איחוד האמירויות ובחריין, למרות שתמכו באופוזיציה לאסד בתחילת מלחמת האזרחים במדינה. איחוד האמירויות פתחה את שגרירותה בדמשק בדצמבר 2018 והיא אף מסייעת כלכלית למשטר ופועלת, עם מצרים, גם כדי להחזיר את סוריה של אסד לליגה הערבית. באוקטובר 2020 החזירה גם עומאן את שגרירה לדמשק.

סביבת העסקים הנוחה של איחוד האמירויות (דובאי) נותרה מקור משיכה לאנשי עסקים סורים לאורך המלחמה והיא רואה בשיקום סוריה הזדמנויות כלכליות ניכרות עבורה. בשל כך, היא יצאה נחרצות נגד "חוק הקיסר" האמריקני, המקשה על אנשי עסקים אמירתים לפעול בסוריה. מגפת הקורונה סיפקה לאבו-דאבי - שמאז 2012 העבירה לסוריה מעל 530 מיליון דולר לצרכים הומניטריים - הזדמנות להעמיק את הסיוע ולהעביר משלוחי מזון, ציוד רפואי וחיסונים לנגיף. יורש העצר והשליט בפועל של איחוד האמירויות, מוחמד בן-זאיד, אף שוחח עם אסד, התחייב לסייע במאבק בקורונה והצהיר ש"סוריה ועמה לא יישארו לבד".

• המתנגדות למשטר אסד. קטר, שתמכה בתחילת מלחמת האזרחים במורדים איסלאמיסטים קיצונים, נותרה ניצית כלפי משטר אסד, שוללת הידברות עימו וטוענת, כי השיקולים המוסריים-משפטיים בעיקר, שבגינם סולקה סוריה מהליגה הערבית ב-2011, עדיין בתוקף.

• היושבות על הגדר. יתר המדינות הערביות, ביניהן סעודיה וכוויית, היססו עד כה לנרמל את יחסיהן עם משטר אסד והעדיפו לשבת על הגדר ולעקוב אחר ההתפתחויות. הן התנו את שיפור יחסיהן עם המשטר בהתקדמות פתרון פוליטי במדינה על בסיס החלטה 2254 של מועצת הביטחון. בעוד שבכוויית לא נצפה שינוי, ניכר שינוי אפשרי בעמדת סעודיה כלפי סוריה. על-אף סימני השאלה אשר לתוחלתו של צעד דרמטי זה, נרמול היחסים בין המדינות בעיתוי הנוכחי עשוי לשרת את האינטרסים של שני הצדדים.

מה רוצה כל אחד מהצדדים

אסד מתמודד עם משבר כלכלי חסר תקדים ונעדר יכולת לשקם את המדינה מהריסותיה. מי שהצילו את משטרו - רוסיה ואירן - אינן יכולות לסייע בתקציבים הדרושים לשיקום כלכלי; ארצות הברית ומדינות אירופה אינן מתכוונות לסייע לשיקום כל עוד לא יוטמעו רפורמות פוליטיות וחברתיות משמעויות (ברוח החלטה 2254). מדינות המפרץ הפכו לכן מקור רלוונטי יותר להקלת המשבר הכלכלי ולהזרמת כספים לשיקום. מעבר לכך, אסד פועל במרץ להשבת סוריה לליגה הערבית ולחזק את מעמדו בעולם הערבי, בעיקר לאחר ניצחונו בבחירות לנשיאות (שאמינותן מפוקפקת) בחודש מאי, ולכן זקוק ללגיטימציה ערבית לשלטונו. הוא מבקש גם לשפר את יכולת התמרון שלו מול אירן ורוסיה, וחיזוק יחסיו עם מדינות ערב ובעיקר הכרה מצידה של סעודיה אמור לשרת צורך זה. ועדיין, שאלת הלגיטימציה של משטר אסד נותרה קריטית מבחינת מדינות המפרץ בפרט ומדינות ערב בכלל, שכן אינן רוצות להצטייר כמכשירות את שלטונו. אולם, נראה שבהדרגה מחלחלת בקרבן הבנה, כי יש ביכולתן להשפיע ולו במעט על המתרחש בסוריה, ובעיקר לקזז את המעורבות האירנית במדינה, ולכן עליהן לאמץ מדיניות פרואקטיבית. מדינות ערב מבקשות להימנע מהטעות שעשו ב-2003 בעירק בהותירן את הזירה למעורבות אירנית גוברת. בסוריה הן מבקשות לקנות השפעה על מדיניות המשטר, לאזן את כוחה של אירן ולצמצם את השפעתה וכן להגביל את ההשפעה הטורקית-קטרית במדינה. הכניסה של ג'ו ביידן לבית הלבן והמו"מ המואץ שמתנהל בין ארצות הברית לאירן בנושא הגרעין הם המחוללים המרכזיים של תהליך שתוצאתו, בראיית מדינות ערב, עלולה להיות שינוי לרעה במאזן העוצמה האזורי עקב חיזוק מעמדה של אירן. למדינות המפרץ יש אינטרס ברור להפחית מתיחות אזורית, לצמצם נזקים ולבסס השפעה היכן שניתן - לרבות בסוריה.

ההשלכות על ישראל

יכולותיהן הכלכליות הניכרות של מדינות המפרץ מעניקות להן מנוף השפעה לא מבוטל כלפי משטר אסד עצמו, כלפי צדדים שלישיים - יתר מדינות ערב, המעצמות ואף כלפי ישראל. למעשה, חימום היחסים האפשרי בין משטר אסד לסעודיה טומן בחובו מספר משמעויות עבור ישראל. לאורך השנים נדונה האפשרות של התקרבות של המדינות הסוניות לסוריה כאמצעי להחלשתה של אחיזת אירן במדינה. היות אירן איום משותף לישראל ולמדינות הסוניות הייתה גם ברקע הנורמליזציה בין ישראל לחלקן, שמבחינת ישראל נראתה גם כהזדמנות לתקוע טריז בין סוריה לבין אירן. זאת, במסגרת אפשרית של הכרה ערבית בשלטון אסד וסיוע מפרצי כלכלי לסוריה תמורת צמצום הנוכחות האירנית, ואולי אף סילוקה מסוריה. יעד צנוע יותר שעשוי להתממש במסגרת היחסים החדשים שכוננה ישראל עם איחוד האמירויות (ויתכן שבהמשך גם עם סעודיה), הוא יצירת גשר להעברת מסרים למשטר הסורי. אולם, מבט מדוקדק יותר בדינמיקה האזורית מצביע על מורכבותו של המצב. במקביל לדיווחים על אודות המפגשים הסעודים-סורים, מתרבים גם הדיווחים על הפשרת היחסים בין אירן לסעודיה. כך שיותר ממשחק סכום אפס (מפרציות וסוריה נגד אירן) נראה, כי סעודיה מגדרת סיכונים מול שלל זירות, כולל באמצעות מגעים עם אירן. זאת, נוכח העניין האמריקני לצמצם את נוכחותה הצבאית באזור ולהגיע עם אירן להבנות, שאם יושגו - ישתנה מאזן הכוחות האזורי לרעת מדינות המפרץ. אם לשם מוכוונת האסטרטגיה הסעודית, יש לכך השלכות משמעותית על ישראל. התקרבות מפרצית-אירנית עלולה לפגוע במאמצי ישראל לגבש מול אירן חזית אזורית ולבודדה. בעוד שאירן ומדינות המפרץ עשויות לקדם הסכמות ופשרות ביניהן, האיום האירני נגד ישראל ייוותר על-כנו ואף יגבר אז. אף ייתכן, כי אירן היא המאפשרת את פתיחת הדלת לסעודיה בסוריה על-מנת להעמיק את אחיזתה שם, גם בהתבסס על השקעות סעודיות שימנעו את קריסתה של סוריה ויצעידו אותה במסלול השיקום. לפי שעה, הדיאלוג בין סעודיה לסוריה נמצא בתחילתו. יודגש, לא ברור כיצד אירן רואה את חימום היחסים בין מדינות ערב לסוריה, האם כלל יש לה אינטרס בהתקרבות ביניהן ועד כמה הסעודים מוכנים להשקיע תשומות פוליטיות וכלכליות בסוריה. אלא שבכל מקרה, על ישראל לנצל את אווירת הנורמליזציה בינה לבין מדינות באזור ולנקוט פרואקטיביות מול מדינות המפרץ על-מנת לקדם עימן חזית מגובשת שתאתגר את החתרנות האירנית. זאת, במקביל להמשך המחשת כוח ההיזק הצבאי שלה בסוריה (בין היתר באמצעות המשך המב"מ), על-מנת לא להישאר מחוץ למשחק במקרה של שינוי בעייתי מבחינתה בארכיטקטורה האזורית.