בארה"ב החגיגה בעיצומה. די, נגמר, אין וירוס. אנשים בלי מסיכות. יש חיסון, אז לא צריך להזהר. כל בתי הקפה והמסעדות מלאים. הכבישים פקוקים, ואנשים חסרי סבלנות ומתנהגים בהתאם.
הכסף זורם, והבורסה ממשיכה לעלות ולעלות. כולם מרגישים עשירים, וטוב לנו. הממשלה מדפיסה כסף ומזרימה אותו לשוק. מישהו אומנם יצטרך להחזיר את כל הכסף הזה, אך דיה לצרה בשעתה, כרגע הסבא השכחן בבית הלבן מנצח על החגיגה, וכולנו אוהבים אותו כל כך - הכל מותר, הכל אפשרי, אין בעיה תקציבית ויחי הדמוקרטים!
בארץ, שמאז תחילת המגיפה הקדימה את העולם כולו בשבועיים עד שלושה בתגובתה, נוקטים משנה זהירות. האזהרות נשמעות: אל תסעו למדינות מסוימות, הכנסו לבידוד אם חזרתם מטיסה. אך הישראלי המצוי חכם מכולם, מסדר את המערכת, ולא מצהיר היכן באמת היה, ומסרב לשהות בבידוד גם אם זה הכרחי וחובה.
גם באוסטרליה, יפן, טאיוואן, סינגפור והודו התנהגו כאילו הווירוס הובס, כאילו התקופה הגיעה אל סופה, והם נאלצו להסתגר. הודו הפכה למדינה האדומה ביותר בעולם (בדומה לאיטליה בתחילת התפרצות המגיפה, אך בסדר גודל שונה לגמרי).
כך מוצאים אנו את עצמנו בעיצומו של קיץ, עת סיימנו לקרוא את ספר במדבר, אמרנו "חזק, חזק ונתחזק" והתחלנו ברגל ימין את החמישי מבין חמשת חומשי תורה. התחיל לו חודש אב, ואיתו התזכורת בתשעה בחודש על האסונות החמורים ביותר שפקדו אותנו מהלך אלפיים השנים האחרונות. וברגע של הקלה במעלות החום או הלחות, אנחנו נזכרים בעומד בפנינו, בחודש תשרי שיגיע אחרי אלול, ואיתו ראש השנה, ומתעודדים - כמו משב רוח צונן ממזגן.
כשאני הולך ברחובות מוקדם בבוקר, בנסיון נואש להתרחק מבני אדם אך לא להיות כלוא בפנים, אני שם לב לכל הדירות להשכרה, כמו גם לכל החנויות הריקות, גם הן להשכרה. פה ושם ניכרת פעילות (שלט "הושכר"), אך בגדול נראה שאנחנו יושבים על ספוג שכל כולו חורים, ורב חלל האוויר בו מהחומר המנופח שעושה רושם רב. הדאו ג׳ונס נושק לרף 35 האלף, כמעט עשרים אלף יותר ממה שהוא היה ממש לא מזמן. ולנו נדמה שהכל ימשיך כך, במגמת עליה; לא - דהירה בלתי מרוסנת קדימה.
אנחנו שמים לב, ביעף, לעליות מחירים. באמזון פרש (משם אנו מזמינים מוצרי מכולת כמו חלב, שמנת, קוט׳ג, פרות וירקות), כל מה שעלה דולר לפני שבוע או שבועיים, עולה עכשיו דולר עשרים וחמישה סנטים. אנחנו אפילו לא שמים לב, זהו כסף קטן, אך זו עלית מחיר של 25%! אנחנו גם לא כל כך שמים לב לאריזות, אך הן מכילות פחות, כך שעלית המחירים הרבה יותר גבוהה מאותם 25%.
מהחדשות אנחנו מתבשרים שיש מחסור במכוניות חדשות ושמכוניות משומשות נחטפות כלחמניות חמות. בין לבין מדווח שהמחירים מרקיעים שחקים "וכנראה תמשך המגמה עד סוף השנה". כן, כך ימשך עד מפולת השלגים.
בינתיים יש מחסור בטקילות יקרות, לא הבלנקו ורפוסדו (אלו בנות החודש ובנות שלושה חודשים). טקילה אונייהו המיושנת בד"כ מינימום של תשעה חודשים עד שנתייים, במחסור, כמו גם טקילה אקסטרה אונייהו. הטקילה הנחשקת ביותר היום היא דון ג׳וליו 1942 אונייהו, ופשוט לא ניתן להשיג אותה. יוצא שהמחיר לבקבוק האמיר ועומד כרגע על 200 דולר וצפונה, אך דיאג׳יו, חברת המשקאות הגדולה בעולם שזה - כמו גם ג׳והני ווקר סקוץ׳ - הוא מוצר בבעלותה, לא מסוגלת לספק אותו.
הכיצד ייתכן שחברת המשקאות הגדולה בעולם לא יכולה לתת מענה? האם הם לא צפו מראש? האם אין דרכים אלטרנטיביות (גם אם יותר יקרות) להביא את המוצר לשוק? את מחוגי הזמן אי-אפשר להזיז מהר יותר. צמח האגווה דורש בין שבע לבין עשר שנים מינימום בכדי לגדול. היישון דורש תשעה חודשים לפחות. אך מעבר לזה, אין בקבוקים, כי אלו מגיעים מסין, ומכולות לשינוע ימי במחסור, ומחירן קפץ לשמים. במקסיקו טוענים שאין מספיק עובדים בגלל המגיפה, אך זה תרוץ יותר מכל דבר אחר. המקסיקנים רואים מה שקורה בשוק בארה"ב והם פשוט רוצים להשתתף בחגיגת המחירים העולים. ההרגשה היא כמו בקפיצת בנג׳י, אך בהיפוך.
בעיות שינוע ברחבי העולם גורמות לעיכובים משמעותיים (חודשים רבים), וכך אנחנו - הצרכנים - לא מקבלים את המוצרים שאנו רוצים בזמן. כאמור, הדבר לא כל כך מדגדג לנו עכשיו, כי אנחנו במוד של חגיגה עד כלות כל החושים, עד שניפול שדודים. אם מוצר אחד לא מרווה את צמאוננו או רעבוננו, אחר תופס מיד את מקומו. הכל מסתחרר מסביבנו, וכה טוב לנו, מעין "זולא פראית ומשוגעת".
כשתתחיל מפולת השלגים, נתעורר, וכל הדברים התקועים בדרך יתבררו כבלתי נחוצים בעליל, והסבא השכחן בבית הלבן לא יוכל לתת מענה בו זמני לשווקיים שמתמוטטים, חובות שמרקיעים שחקים, אינפלציה דוהרת ואי שביעות רצון כוללת שתחפש שעיר לעזאזל. נזכור שבמשך שנת 2020, הקונגרס אישר והבית הלבן השתמש בכל האמצעים העומדים לרשותם במטרה שאנחנו נשאר צפים ולא נטבע. כבר לא נשארו לנו קווי הצלה, בכולם השתמשנו, ואפילו משכנו את עתידנו מאז הדמוקרטים החלו לשלוט ביד רמה, כך שאין מי שיושיט לנו יד.
מה יגרום לאותה מפולת אינו ברור, וגם לא ניתן לצפות את התאריך בו היא תתחיל. אך כפי שקרה ב-2008 או בקיץ 1929, כשהמפולת תחל, הכל יסתחרר, כמו ספירלה, ואנחנו נסחף מטה ומטה ומטה, לבור שאין לו תחתית, שקירותיו חלקים, ואנחנו בלי אפילו קו הצלה אחד בו נוכל להאחז.
כל שצריך לעשות הוא להסתכל סביבנו עכשיו ולראות אל כל הסימנים. זו רק שאלה של (לא הרבה) זמן, עד שאותה מפולת תתחיל ותסחוף אותנו לעמק הבכא, ותחל בכיה לדורות.
