זכות ההפגנה

החופש להפגין הוא זכות בסיסית בחברה שלנו. זכות ההפגנה נגזרת מכמה ערכי יסוד: החופש לבטא דעה, חופש ההתאגדות, וחופש התנועה. על חשיבותה של זכות ההפגנה אפשר ללמוד מכך שאפילו בשיא מגיפת הקורונה ולמרות הסכנה לבריאות הציבור, רבות ממדינות אירופה לא הגבילו קיום הפגנות פוליטיות, וזאת מתוך תפיסה שלמחאה בכלל ולהפגנות ותהלוכות בפרט, תפקיד חשוב בחברה דמוקרטית. הואיל והמדינה נועדה לשרת את האזרחים, היא חייבת להיות קשובה לדעתם ולרצונם למרות ואולי במיוחד ברגעי משבר. דווקא אז, חשוב שהמדינה תאפשר, לנו האזרחים, להביע ביקורת, לגייס דעת קהל, ליזום דיון פומבי ולהביא לידיעת המנהיגים וקובעי המדיניות את הלך הרוח הציבורי. זכות התהלוכה מאפשרת להפיץ את המחאה לציבורים רחבים והעלאת הנושאים לדיון פומבי ולמחלוקת ציבורית, יוצרת שינוי תודעתי שמאפשר אימוץ של הרעיונות. הפגנות, לכן, הן דרך חשובה לבטא חוסר הסכמה ולגבש אלטרנטיבה פוליטית ורעיונית לשלטון הקיים. בשיטה דמוקרטית הרוב קובע אבל גם למיעוט ישנן זכויות ואחת מהן היא הרשות לבטא את חוסר שביעות רצונו, להציע שינוי ולנסות לשכנע את הרוב בצדקתו. הפגנה, בהיבט הזה, היא נשקם של מיעוטים ושל חלשים. אלא שרעיונות נשגבים לחוד ומציאות לחוד ובישראל נעשה, לעיתים תכופות מדי, שימוש לרעה בזכות ההפגנה. זו הפכה מאמצעי שכנוע והשפעה לגיטימי לכלי לניגוח של השילטון באמצעות טרור פוליטי: מסלול דרכו מיעוטים אלימים כופים את דעתם על הרוב. הפגנות נועדו להביע דעה, להעביר מסר ולהציג חלופות ולא כדי להפעיל לחץ פסיכולוגי לא מידתי, לאיים על שלום הציבור ועל נושאי תפקידים ובוודאי שלא כדי לשמש תחליף לבחירות דמוקרטיות כפי שקורה אצלנו. צריך להודות שחופש הביטוי מתקיים אצלנו רק לכאורה. מדינה דמוקרטית אמורה להגן על זכותם של אזרחים להביע את דעתם באופן חופשי גם כשזו חריגה ומקוממת. דווקא חופש הביטוי, הערך החשוב ביותר שמגולם בזכות ההפגנה, הפך אצלנו כמעט למילה ריקה. על מדינות רבות כולל ישראל השתלטה רוח רעה של "תקינות פוליטית" שהופכת נושאים רבים לטאבו. בישראל של 2021 לא כל דעה מכבדת או אפילו מותרת לבעליה. ישנן דעות רבות שאסור לבטא בפומבי בשום פנים ואופן ונושאים שמסוכן לעסוק בהם ובוודאי שלא להפגין בעדם.

דעות שונות

גם מסרים שאינם אלימים או גזענים נחשבים לעיתים קרובות חשוכים או לא לגיטימיים בלחץ התקינות הפוליטית והתקשורת. קשה לדמיין למשל הפגנה למען פוליגמיה, נפוטיזם, זנות חופשית, לא כל שכן הפגנה בעד טרנספר, נגד הומוסקסואליות או בעד שחרור יגאל עמיר מהכלא. הסרת נושאים "לא ראויים" מסדר היום הציבורי מתרחשת לא משום שאין כאלו שמצדדים בהם וגם לא משום היותם פוגעניים או מסוכנים אלא משום שאין אצלנו ליברליזם אמיתי: פתיחות לדעות שונות משלנו. המדינה והאליטות השולטות, לא מוכנות להתמודד עם ביקורת או עם דעות שונות משלהן ולכן הן פועלות לצמצם את מגוון ומנעד הדעות המותרות, להחניק כל דעה חריגה ולהשתיק כל קול שונה. מדיניות "התקינות הפוליטית" הזו אינה נובעת מרגישות לסבל הזולת או מהתחשבות אלא בדיוק להפך: מציניות, דורסנות וזלזול באחר. בראש החץ של דת התקינות הפוליטית ניצבות כיום עמותות שמאל וארגונים שמכנים עצמם "ארגוני זכויות אדם". קל להבחין שהשמאל הליברלי הזה הוא זאב בתחפושת של סבתא ושאין כיום תנועה פחות סובלנית ואנשים פחות ליברלים מאלו שמכנים עצמם "ליברלים" ופרוגרסיבים. אותם "ארגונים לזכויות אדם" הם גדולי המתנגדים לחופש ביטוי ולכן הם מנהלים מלחמת חורמה כנגד כל דעה שונה משלהם. אחד הביטויים האלימים והפסולים ביותר של הפגנות היא רדיפה אישית אחרי נושאי תפקידים. דוגמה מצוינת לכך הן ההפגנות שהתקיימו בפתח תקוה סמוך לביתו של היועץ המשפטי לממשלה בטרם החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו. ההפגנות בכול מוצאי שבת נועדו לא כדי לשכנע את אביחי מנדלבליט, אלא כדי להפעיל עליו לחץ פסיכולוגי ופיסי ולאיים עליו שהם, המפגינים, לא יניחו לו ולמשפחתו עד שייכנע לדרישותיהם. אותה חבורת בריונים פוליטיים ניהלה מסע איומים מתוכנן, מאורגן, ממומן ומתוקשר שבאופן בלתי נתפש זכה לתמיכה נלהבת של המערכת המשפטית. הפגנות מול ביתו הפרטי של אדם פסולות, לא רק בגלל היותן בגדר איום ולחץ לא לגיטימי. הפגנה בשכונת מגורים גורמת לסבל מיותר של אלפי אנשים רק כדי ללחוץ על אדם אחד, מעשה לא מידתי ולכן גם לא מוצדק. בנוסף, הפעלת לחץ על אדם באמצעות אשתו וילדיו היא סחיטה באיומים לכול דבר ועניין. לבסוף, רוב האזרחים הנורמטיביים לא יוצאים לרחובות להפגין וברוב המקרים המפגינים הם מיעוט קולני שאינו מייצג את דעת הרוב. בדמוקרטיה הרוב קובע וההצבעות צריכות להיערך באופן חופשי ונטול לחצים. לכן מובן מאליו שאין לאפשר למיעוט אלים להפעיל לחץ לא מידתי ולכפות את דעתו על רוב הציבור או על נושאי תפקידים.

מאחורי הקלעים

גם בהפגנות בבלפור נחשפנו לתמונה דומה וגם שם ה"מדינה" אפשרה לאותם בריונים פוליטיים להשתולל. המפגינים בבלפור "הטילו מצור" על בית ראש הממשלה שבו התבצר לטענתם "דיקטטור מושחת" עד שייכנע ללחצם ויפנה את מקומו. נתניהו אינו דיקטטור הואיל ונבחר לראשות הממשלה כחוק ולפחות בינתיים הוא זכאי ונהנה מחזקת החפות. אבל מה משנות העובדות כשכול המערכת משתפת פעולה עם הפורעים ועושה יד אחת עם החרפה הזו? ובמה שונה התנהגות האספסוף מבלפור מזו של חבר הכנסת יוגב שהציע להרים כף D-9 על בית המשפט העליון? אגב, שיטת הפעולה בהפגנות בלפור מזכירה באופן חשוד את הפגנות הגדר של החמאס. בשני המקרים המטרה הייתה דומה: סיום הכיבוש והמצור בעזה וסיום שלטונו של נתניהו בבלפור. ההפגנות בירושלים, בדיוק כמו אלו שבגבול עם עזה, התחפשו למחאה ספונטנית למרות שהיו מאורגנות וממומנות ובשני המקרים המנהיגות האמיתית נותרה חבויה מאחורי הקלעים. כאן וגם שם התוקפים הציגו עצמם כקורבנות של שלטון לא לגיטימי וההפגנות הוצגו כמלחמה של טובים נגד רעים. בשני המקרים המחאה החלה בהתכנסות שקטה והתפתחה למלחמת התשה: קודם נשיאת דגלים והתקרבות לגדר, בהמשך שימוש ביחידות תיזוז לילי ושימוש באמצעי עזר (מתנפחים) ולבסוף עימותים יזומים עם כוחות הביטחון מתוך כוונה להגביר את ההד התקשורתי. אין זו יד המקרה. בשני המקרים מדובר באותו סוג של טרור פוליטי שנהגה ותוכנן על-ידי אנשים עם קו מחשבה דומה. עוד ביטוי אלים שהמדינה מאפשרת בניגוד לחוק ולהגיון הוא חסימת כבישים כפי שחווינו בהפגנות הנכים ובהפגנות העדה האתיופית. מדובר בצעד של ענישה קולקטיבית כלפי האוכלוסייה, שנעשה בהסכמה בשתיקה של המדינה והמשטרה. אנחנו אזרחי המדינה לא אשמים ואיננו אחראים להפליה של מגזר זה או אחר ואין שום צידוק להתיר למפגינים פורעי חוק לפגוע בנו ולשבש את חיינו. כמו במקרים דומים בעבר, המשטרה נמנעה מלבצע את תפקידה וברחה מעימות עם המפגינים רק כדי לקבל סיקור אוהד וחיבוק מהאליטות ומהתקשורת כמובן על חשבוננו האזרחים. צורה פסולה נוספת של הפגנות שנהוגה אצלנו היא אלימות עצמית כגון שביתות רעב ולאחרונה הצתה. הלקאה עצמית לסוגיה היא סוג של סחיטה באיומים: אם לא תיענו לבקשותיי אפגע בעצמי. התגובה הנכונה ביותר לפרובוקציות כאלו היא לא להיכנע לדרישות, לא להאדיר את סבלו של הקורבן להימנע מפרסום יתר ולהעניש את העבריין בחומרה על מעשיו. המציאות הפוליטית בישראל מלמדת שזכות ההפגנה, זכות חשובה וחיונית בדמוקרטיה נגזלה מאתנו ונלקחה בת ערובה בידי גורמים אנטי דמוקרטים וכיום היא משרתת בעיקר מיעוט אלים שכופה את רצונו על הרוב. ההתייחסות של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט להפגנות אלימות מבישה ומעידה על כשל ערכי חמור אצלן כמו גם על חוסר מוחלט של שיקול דעת והיעדר של עמוד שידרה מוסרי. מה שנדרש ומצופה מנציגי הציבור שלנו הוא שיחזירו לנו האזרחים את זכות המחאה: יאפשרו לאזרחי המדינה להביע את דעתם באופן חופשי ונטול פחד וישיתו עונשים כבדים על אלו שמארגנים או משתתפים בהפגנות אלימות.