חורבן הבית הראשון
מסתיים השבוע שבו חלו "תשעת הימים", אותם ימים בין ראש חודש אב לתשעה באב. מאחר שהשנה תשעה באב חל ביום ראשון, הרי שאין את דיני השבוע שחל בו, לפחות לא אצל הספרדים. אבל בכל העדות ההרגשה הזו נמצאת אי-שם באוויר. תחושה של כבדות. ההימנעות מאירועים ולא בגלל קורונה. הניסיון לדחות דברים ל-אחרי. לדחות תיקונים, לדחות שיפוצים, לדחות קנייה של משהו חדש. לדחות חופשה ולהתלבט כל שנה האם אסור ללכת לבריכה בימים האלו או שאסור ללכת רק לים. אני ברשותכם רוצה לדבר על חורבן אחר. על חורבן הבית אבל לא בית המקדש, אלא על חורבן הבית הפרטי שיש כאן בינינו ולא מעט.
לא מזמן הגעתי לאחת מהיחידות השייכות לעבודה שלי. זה לא סטטיסטי ולא מחקרי מה שאני אומר לכם, אבל הנתונים היו מבהילים מבחינתי. אחוזי הנשים והגברים הגרושים שישבו שם היה מעל למה שראיתי לפני שנים. בני שלושים עד ארבעים. לפעמים קצת יותר ולפעמים קצת פחות. אנשים מוכשרים, טובים, בעלי השכלה. כביכול כל הפרמטרים שצריך כדי להחזיק זוגיות טובה ובית מבוסס. ולמרות הכל החליטו שלא. כל אחד וסיבותיו, וכל אחד הוא עולם ומלואו. מי מהם סבלו בזוגיות, מי מהם נפלו לקשיים כלכליים, מי שגלתה שהאברך הוא לא ממש אברך, ומי שגילה ששקר החן והבל היופי.
מי שחלם ומי שפשוט הרגישו שמשהו שם כבה אצלם. וליבי עליהם וליבי על הילדים הקטנים שעד כמה שהעולם שלנו התקדם, ועד כמה שהמונח הזה מוכר לנו, עדיין מזבח מוריד דמעות. לפי הנתונים הרשמיים מדובר על כרבע מכלל הזוגות המתחתנים שמתגרשים. ישראל בעשיריה הראשונה בעולם בתחום הגירושים. שיעור הגירושים הגבוה ביותר הוא בין השנה השלישית והרביעית לנישואים, וחודש נובמבר הוא החודש שבו יש את הכי הרבה פניות לפתיחת תיקים, כנראה לאור העובדה שזה יוצא אחרי החגים שהן סיר לחץ עבור כל משפחה וזוג, בטח זוג שנמצא במשבר.
אני מדבר עם אבות שמספרים לי על ניכור הורי, על עורכי דין (בדרך כלל אלו עורכות דין) שמייעצות לבת הזוג קודם כל ובתור התחלה להגיש תלונה במשטרה על תקיפה. היה או לא היה, זה כבר לא משנה, מספיק לילה אחד במעצר כדי שבן הזוג יסכים לחתום על כל דבר. על תחבולות, רק כדי שהוא יעזוב בלי התנגדות. שישאיר לך את הבית והילדים ויעזוב עם תיק אחד קטן. גברים שמספרים לי על ילדים שלא ראו תקופה, על ילדים שנפגשים איתם בהשגחה של קצין מבחן. על ילדים ששונאים אותם שנאת מוות ואפילו לא רוצים להיפגש איתם. על ילדים שבטוחים שאבא שלהם בכלל מת.
אני שומע נשים שמספרות על בן זוג שהלך ולא הסתכל לאחור, על הניסיונות להרים בית ומשפחה עם משכורת אחת, ועם שלל עורכי דין שלא באמת מעניין אותם בני הזוג או הילדים. פעם התבטא אחד מהם באוזני מכרה. לציין שהוא היה חובש כיפה שנתן ונותן לא מעט דרשות על שלום בית ושלום בכלל. הוא פגש באחת מהנשים האלו שבדיוק יצאה מדיון בית משפטי. "מה איתי? לא נרוויח משהו מהגירושים שלכם"? כמה רשעות וכמה רוע צריך כדי לומר זאת. היזהרו בעורכי הדינין.
חורבן בית שני
אני מגלה מעיניים של אדם הצופה מהצד כבר למעלה מעשור בתופעת הרווקות המאוחרת. יותר ויותר נשים דתיות שהתייאשו בגיל ארבעים מהמסלול הפשוט והרגיל ופנו לדרך אחרת. של להיות אימא רק בלי אבא. אני פוגש את בני הארבעים פלוס שעדיין מחפשים את האחת. מקווים שאולי כן. שכבר התייאשו וכבר לא מנסים יותר. את אלו שאמרו לי שהישראליות הכי גרועות ופנו לקשר זוגי עם אוקראיניות או פיליפיניות. את אלו שכבר התרגלו להיות לבד. שהתרגלו לעבודה אם יש בכלל, לחדשות של שעה שמונה. לשבתות לבד, לשירות מילואים ארוך בלי תמונות של ילדים ששרים לך "ילד של אבא".
אני שומע את הנשים שהתייאשו. שאומרות לי ניסינו הכל. התפללנו, הפרשנו חלה, שנסענו לאומן, הבטחנו. נפלנו ונכווינו ולא ידענו. את אובדן האמון הבסיסי בין בני אדם, את האפשרות לתת ללב להיפתח למישהו. אולי כי כבר נשבר ואולי עוד לא הרגיש. הלבבות האלו שלא ידעו ואת אלו שכבר ניסו ונכשלו. על תשעה באב ועל חורבן בית שיש כאן ממש לידינו. סהדי במרומים כמה הייתי קרוב לשם.
ואולי בתשעה באב שאסור בלימוד התורה, ניקח לעצמינו רגע ונבקש עבור אלו שעדיין לא. עבור אלו שנמצאים לידינו ואולי לא ניסינו. אולי אם נאגד את השמות שלהם על דף אחד נוכל למצוא שיש אפשרות גם לקשר בינם. לפחות לנסות. ונתפלל שלא נבוא לידי ביזיון. על חורבן בית ראשון ועל חורבן בית שני נבכה, ובבניין בית שלישי ננוחם.