ולפתע בלי שום הכנה היא הכריזה: "אני חושבת שאני רוצה להתגרש". נדרש לו רגע אחד ארוך, והוא ענה: "אוקיי"... לא קדמו לכך מריבה, עלבון או בגידה. ננסי וביל, זוג בשנות השבעים המאוחרות המתגוררים בדיור מוגן, סיימו להכין את ארוחת הערב הזוגית שלהם, ואז ננסי הטילה את הפצצה. מיד אח"כ אנחנו מתוודעים למשפחתם - שני בנים בן ובריאן וכלה בשם ג'ס - והפסטורליות של האחוזה הכפרית מסביבם מתנפצת אל מול הר הגעש שעתיד להתגלות.
"נופים קסומים" מאת בס ווהל העולה בתיאטרון ב"ש, מגולל בקליפת השום את המונח "סודות ושקרים". ירון פריד המתרגם ולצידו הבמאי אילן רונן, רקחו את הבנאליות של צמד המילים הזה לפיקנטריה סוערת, שחושפת טפח אך מכסה טפחיים, כשקו העלילה שלה נסוב על ציר ההורים, אולם סיפור חייהם של הבנים ניכר ושזור בו היטב.
לא בכדי ניתן השם הנ"ל להצגה. מעבר לניחוחות המשכרים שהוא מייצר, מסתבר שהוא גם שמו של הדיור המוגן בו הזוג שוכן, וייתכן שכל הפסאדה הזאת מעוררת בננסי תיעוב. נמאס לה מהעמדת הפנים של עשרות השנים, מהפאסון אותו היא אנוסה לגלם, מהתפקיד אותו ייעדו לה גורלה ומשפחתה. היא נלחמת על החופש שלה, על זכות קיומה, על הגדרתה העצמית. "האם לאהבה יש תאריך תפוגה"? שאלה רטורית שהפנתה אלינו בתוכנייה המחזאית, ובו היא תוהה שמא אהבת נצח היא בעלת היתכנות. לא לננסי ולא לביל ידועה התשובה, אולם המרקם העדין והשברירי בו פסעו יחדיו היה לא לרוחם, מסתבר, וכשניתן האות בקעו כל השדים שהודחקו במחול מסוחרר מתוככי הבקבוק.
מגוון השדים בהם נפגוש הוא פנורמה ססגונית: קרלה (אדוה עדיני) שמכירה את ביל בסדנת הסטנד-אפ, ושמתברר כי הנטייה להצחיק היא לא הפרט המשותף היחיד שלהם. תומי - סטוץ שבנם בריאן פגש בבר, והביא אותו לבית הוריו. רון ביטרמן כ"כ חינני כאוחצ'ה טיפוסית חרף הקלישאתיות המפכה בדמותו, והוא זה שמעניק אתנחתה קומית משוחררת לאווירה הקודרת. שרון טל היא ג'ס אשתו של בן, כשעיסוקה כמטפלת זוגית מעמת אותנו עם הסטריאוטיפ של אשת מקצוע מכילה ואמפטית לסובביה. יחסיה עם בעלה גם הם רחוקים מלהשביע רצון, כשכ"כ מרתק להבחין באלו כלים היא מתמודדת עימם בנסיבות המשפחתיות המורכבות.
את מולי שולמן בתור בן נלמד לאהוב ולשנוא בעת ובעונה אחת. אישיותו האטומה העטופה בזחיחות של דימוי הגבר המצליח עוברת תהפוכות לעינינו. דווקא בריאן, בן הזקונים הלהט"ב, מורה לתיאטרון בחטיבת ביניים במקצועו, משכיל להגיע אל אימו. תום גרציאני שמגלם אותו ניחן ברגישות המתבקשת, בקורטוב של ציניות בריאה וביכולת לראות את העולם סביבו בפריזמה רחבת היקף. הוא זה שמוציא בשעת לילה מאוחרת וידוי בעל נפח, שלאחריו מתבהרים הפרטים...
ההורים הם אלי גורנשטיין ולצידו ליאורה ריבלין. גורנשטיין הוא שחקן, זמר, נגן ומסתבר שגם סטנד-אפיסט. ככה לפחות הוא חושב. אשתו ושאר המשפחה פחות התרשמו מבדיחותיו הטפלות. הוא אוהב את אשתו, מוכן להילחם עליה אך לא יוותר על זכותו לאושר, על ההגשמה שלו, גם במחיר פירוק היחידה המשפחתית. ריבלין - בהופעה אסרטיבית למדי, כזאת שעומדת בניגוד לאיפיון האישיותי הנינוח והמרחף המוכר לנו כ"כ במשחקה - לא משלימה עם גורלה, לוקחת את חייה בידיה, ומשתוקקת לפרק חדש.
שניהם מצויינים, מרגשים, מעוררי תקוות בדרכם. הם מוכיחים כי גם כשאתה בעשור השמיני לחייך עדיין מפעמים בך יצרים, תשוקות, רצונות, ולא רק הקרבה חסרת תכלית. למעשה ילדיהם מנסים בכל כוחם לשמור על המסגרת המדומה הזאת, אולם הסיבה העיקרית היא שקשה להם לראות נכוחה כי הוריהם המתבגרים לא מוכנים להתיישר עם מוסכמות נושנות ועם אומללות מתמשכת רק כדי להשביע את רצונם.
ננסי וביל - על-פי בס ווהל - קוראים תיגר במהותם על כל ההווייה והציפיות מהם. האם החבילה בכל זאת תישאר מחוברת? שמא החוויות החדשות שלהם יניבו פרי במסלול חייהם הנוכחי? וכיצד ייראו הנופים הקסומים של משפחתם לאחר אותה ארוחת ערב בה הכל החל? צפו להפתעות, אך בעיקר הותירו את צקצוקי הלשון הצדקניים שלכם המהולים בשיפוטיות יתר מחוץ למחזה...
