חוצפה ישראלית לובשת לעיתים פנים מגוונות ומפתיעות. בימים אלה מצאתי במעריב, 13.6.2021, כתבה של טל לב-רם הנושאת את הכותרת: "דורשים שיפסק מסע ההכפשה נגד בננו המת". הכתבה עוסקת בקצין המודיעין שמת בכלא צבאי בנסיבות שטרם הובהרו במלואן בו נכלא על עבירה על ביטחון המדינה שהוגדרה כחמורה ביותר. עוד ממשיכה הכתבה ומספרת, שהורי החייל טענו במכתב חריף לרמטכ"ל, כי בצה"ל בחרו להטיל על בנם "...האשמות חמורות תוך התעלמות מוחלטת מאחריותם של דרגי הפיקוד הבכירים ממנו".
הדברים נכתבו אחרי שהרמטכ"ל הופיע בתקשורת ומסר אישית דיווח על המקרה, מבלי לפרט שני נושאים: מהות העבירה - בגלל חומרתה והנזק הביטחוני הצפון בפרסומה (לפי עדות הרמטכ"ל) ופרטי השתלשלות המקרה בבית הכלא שהביאו למות הקצין, שהשתחרר מצה"ל בטרם נכלא, כשהוא ממתין לגיבוש כתב האישום כלפיו.
היכן היא אפוא החוצפה?! - בעיני היא נמצאת בתפר אותו מבקשת המשפחה לפרום בין מותו של החייל המשוחרר במאסר, לבין מעשהו - שהוגדר ע"י כל גורמי הצבא עד לרמטכ"ל ועד בכלל כ"פגיעה חמורה ביותר בביטחון המדינה", שאלמלא נתגלתה מבעוד מועד, עלולה הייתה לגרום לנזק חמור ובלתי-הפיך.
ניתן היה להבין ולקבל אילו הסתפקו ההורים בתביעה לסיים בהקדם את בדיקת נסיבות וסיבות המוות ולפרסמם. פרטים אלה כפי שמשתמע מכל הפרסומים עד כה אינם קשורים לביטחון המדינה ואין סיבה שלא לסיימם בהקדם ולהסיר את סימן השאלה הקיים לגבי השאלות הפתוחות בעניין זה: האם התאבד החייל? כיצד הצליח לעשות זאת בכלא שאמור היה להיות שמור? מה הביא אותו לצעד כל כך חריף? האם הייתה זו רשלנות כולאיו בכך שהצליח להשתמש במינון חריג של תרופות שקיבל במאסר ושגרמו למותו, או שהדבר נבע מתוך אי-הבנת הסיכון הטמון בשימוש חריג בהן ולשם כך נדרש לסיים במהירות את בדיקות המכון הפתולוגי וסדרי הכליאה. שני אלה אינם מהווים משימה שלא ניתן לזרזה. הרושם הנובע מהדיווחים בכתב ובע"פ שנמסרו בתקשורת מעורר תחושה שתביעה כזו הינה סבירה. אם יתברר מהפרסום שאין לקוּת בהתנהלות המערכת, ולא ניתן היה למנוע את מות החייל, יש בכך להקל ולו במעט על האובדן.
החלק האחר של הפרשה לוט מדי בערפל מכדי שניתן יהיה להעריך כיצד בדיוק התגלגלו הדברים ומה היה חלקם של: החייל, ההורים, הצבא, הפיקוד שתחתיו פעל החייל האיכותי במיוחד , חזקה על מערכת הביטחון שעניין הנושא או הנושאים שנפגעו והועמדו בסכנה עקב מעשיו אכן אינו בר-פרסום ועל כן חלק זה של הפרשה חייב להישאר חסוי, אפשר שלשנים ארוכות.
גם כאן ראוי לבחון אפשרות שהנושא יבדק ע"י צוות מצומצם של ח"כים מוועדת חו"ב בכנסת, תת-הוועדה לשירותים המזויינים, שיוציא הערכה משלימה לזו של חיל המודיעין על חומרת המעשה והנזק הפוטנציאלי הטמון בו, בכדי שהצדק גם יראה. מהלך מעין זה יטהר מאוד את אווירת הסודיות, שיודעי-ח"ן בעלי כוונות זדון עלולים לנצלן להבאשת ריחם של מי שאינם יכולים להתגונן כהלכה. אולם, אם יש ממש בחומרת המעשה, הכוונה להעמיד את החייל לדין ולהחמיר עימו - מובנת ומוצדקת, גם אם הממונים עליו ועל פעולותיו לא חזו מראש התנהלות בלתי-סבירה בעליל.
הניסיון לכרוך את המוות, המצער כשלעצמו - שחשיבותו להורים ברורה -
עם טשטוש חומרת המעשה שאינו בר-פרסום ע"י הכללת ההתנהלות הצה"לית הכוללת ככושלת, הוא חוצפה ומעשה שלא יעשה. גם התנדבות התקשורת לצטט את הדברים מבלי להוסיף עליהם תגובה מוסמכת של דובר צה"ל ראויה לגינוי.
בפרשה כולה לקח נוסף: לא כל "גאון" במדעי-הטבע, הוא גם "שיגעון" במדעי נפש האדם. צה"ל חייב להיות זהיר ורגיש לנקודות התורפה באופיים ובגרותם של "גאוני המתמטיקה, הפיסיקה והמחשבים", בטרם ישבצם במוקדי העשייה הרגישים ביותר שלנו. חובה לפקח עליהם בפיקוח צמוד, אך להיזהר מלרדוף אותם או לרדות בהם.
