Turkish Delight, עונג טורקי בעברית, הוא ממתק טורקי ידוע וערב לחך, אך בטרם נתמסר מהר מדי לממתק המפתה, כדאי לבדוק בזהירות את תכולתו. כפי שנמסר, נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן התקשר לנשיא הנבחר יצחק הרצוג בירך אותו של כניסתו לתפקיד ולדברי לשכת הנשיא הרצוג השניים גם דנו באפשרות לשיתופי פעולה בתחומי האנרגיה, התיירות והטכנולוגיה ובהרחבת הקשרים הכלכליים.
ברכה לנשיא או לראש-ממשלה חדש היא דבר מקובל, אפילו מדינות שהאהבה לא תמיד שורה ביניהן — אך שיחה ממושכת בנושאים מדיניים בהזדמנות זו היא חריגה. כפי שהעיר בזמנו הנשיא הראשון חיים ויצמן, לנשיא בישראל אין כל מעמד או סמכות בעניינים מדיניים, להוציא קבלת כתבי האמנה של שגרירים זרים או חתימת כתבי האמנה לשגרירים ישראלים חדשים היוצאים לחו"ל — אז שאלת השאלה מדוע בחר ארדואן דווקא ביצחק הרצוג כצינור התקשרות? ייתכן, כמובן, שמרום מעמדו, בעיקר בעיני עצמו, סבר שזה מתחת לכבודו לשוחח עם ראש-ממשלה או שר-חוץ, אך סביר יותר שלאור חוסר הניסיון השקוף של "ממשלת השינוי", העדיף לשוחח עם מי שדווקא יש לו ניסיון כזה. אך יותר מעניין הוא מה שעמד מאחורי צעדו, שהרי אין להניח שארדואן הפך פתאום לחובב ציון או שמחק מלוח ליבו את כל הפרקים שאפיינו את יחסי טורקיה-ישראל הצהובים בשנים האחרונות? זה אותו ארדואן שמארח בארצו נציגות של החמאס, ששלח לישראל את ספינת הטרור "מאווי מרמרה", שתוקף את ישראל בארסיות בענייני הר-הבית וירושלים, שהתבטא לא פעם בסגנון אנטישמי ושאזרחים שלו המתגוררים במדינות אירופה היו מעורבים לא פעם בתקריות נגד יהודים.
ואולם, זה גם ארדואן שנאלץ להפוך בעל כורחו ובניגוד לנטיותיו האישיות לריאליסט פוליטי, שהבין שיומרותיו לשחזר את העבר העותומני במזרח-התיכון או להפוך או שיוכר כמנהיג הבלתי מעורער של העולם הסוני — הלכו והתנפצו מול סלעי המציאות. גם מצבה הכלכלי של טורקיה הוא בכי רע ו"הדלת המסתובבת" בתפקיד נגיד הבנק הממלכתי ושר-האוצר איננה משפרת את המצב, אלא להפך. באחרונה גם פרצה שערוריית שחיתות שכלכלה מעשי רצח, סחר נשק וסמים, שבכירים במפלגתו האיסלאמיסטית של ארדואן היו מעורבים בה — מה שהביא לירידה משמעותית בתמיכה הציבורית בה.
הדחף לניסיון הטורקי לחמם את היחסים עם ישראל מקורו, אפוא, הן בעיות פנים והן בהערכת-מצב מחודשת בנושאי חוץ, ולא רק עם ישראל, אלא גם עם מצרים שמאז סילוקה של ממשלת "האחים המוסלמי" בידי הגנרל א-סיסי ספגה מארדואן עלבונות בלתי פוסקים. גם יחסי תוריה-אמריקה משחקים תפקיד מרכז; בעוד שממשלת טראמפ נטע בדרך כלל, חסד למשטר הטורקי ולעומד בראשו, יחסו של ממשל ביידן מסויג יותר והתבטא בהכרה ברצח-העם הארמני במלחמת-העולם הראשונה; למרות מורת רוחו מהצעד של ממשל ביידן, מבין ששיפור היחסים עם וושינגטון חיוני עבורו — ואחת הדרכים להשגת המטרה הזאת עשוי לדעתו להיות חימום היחסים עם ישראל.
אותה גברת בשינוי האדרת — כפי שבתקופת טראמפ מדינות שונות, בעיקר אך לא רק בעולם הערבי, חיפשו את קרבת אמריקה באמצעות ממשלת נתניהו, הטורקים, ולא רק הם, מנסים עכשיו לזכות בברכתו של ביידן באמצעות ממשלת בנט-לפיד. ברם, אסור לשכוח שלארדואן אינטרסים מדיניים שעומדים בסתירה בולטת לאינטרס הישראלי. אולי מילת המפתח מבחינת ארדואן בשיחתו עם הנשיא הרצוג הייתה "אנרגיה" שבפעל מסתתרת מאחוריה כוונה ברורה לחבל במיזם הישראלי-קפריסאי-יווני להנחת צינור להובלת גז טבעי ממזרח הים התיכון למערב אירופה, תוכנית שנוגדת את האסטרטגיה של טורקיה לגבי האזור ושזו עומדת לגבות אותה בשש צוללות חדשות שהזמינה בגרמניה. גם ההתערבות בזמנו של טורקיה לטובת אחד המחנות הניצים במלחמת האזרחים בלוב נועדה להקשות על התוכניות המצריות בנושא הגז הטבעי. הקשר המדיני המתהדק בין ישראל לארצות הים-התיכון היה בין ההישגים המדיניים החשובים ביותר של ישראל בעידן נתניהו, בנוסף לחתימת "הסכמי אברהם" והרחבת הקשרים עם מדינות נוספות בעולם הערבי ובאפריקה, ויש לקוות שממשלת בנט-לפיד לא תוכר, בסנוורי החיזור של ארדואן לכדי העמדתם בסכנה.
גישת ישראל צריכה להיות מפוכחת וחכמה. לא תמיד ולא בכל הנושאים, גם בתקופת ארדואן, האינטרסים של שתי המדינות היו מנוגדים. למשל, במלחמה האחרונה בין אזרבייג'ן לארמניה, ובעבר ואולי גם בעתיד, בהקשר לגרעין האירני. גם חלק מהקשרים הכלכליים עמד במבחן המחלוקות המדיניות — ואפשר להרחיבם לטובת שני הצדדים. בהחלט יש להתייחס בצורה חיובית להזדמנות שנפתחה לשיפור היחסים עם טורקיה, אך לבחון כל נושא לגופו ומבלי להיחפז, פן נגלה שבממתק הטורקי המענג יש גם תולעים.
