- דומיניק דוז הייתה חברת נבחרת ההתעמלות של ארה"ב וזכתה עימה במדליית הזהב באולימפיאדת אטלנטה ובמדליית הארד באולימפיאדת ברצלונה ובאולימפיאדת סידני. היא זכתה גם במדליות ארד בתרגיל הקרקע באטלנטה, וכיום מנהלת בית ספר להתעמלות במרילנד. מאמרה בוושינגטון פוסט נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
כאשר סימון ביילס פרשה מהתחרויות באולימפיאדת טוקיו, היא שברה לבבות רבים. יש ששואלים לגבי עתידה התחרותי. כמי שהתמודדה שלוש פעמים באולימפיאדה והייתה האפרו-אמריקנית הראשונה שזכתה במדליית זהב, אני בין הבודדים שיכולים להזדהות עם מה שעובר על ביילס: משא כל העולם על כתפיה. ולמי שסבורים שזה עשוי להיות הסוף של ביילס, אני אומרת: למעשה, ייתכן שזו רק ההתחלה.
אני יודעת דבר או שניים על להתחיל מחדש. חייתי ונשמתי התעמלות מאז שהייתי בת שש. הייתי חברה בנבחרת ארה"ב במשך עשור. נחשפתי לתרבות הרעילה של הספורט, שעצמה עין אל מול הטרדות מילוליות, פיזיות, רגשות ומיניות של המתעמלות. כשהייתי בת 15 התמודדתי לראשונה באולימפיאדה, בברצלונה. כאשר זכינו בזהב באטלנטה, הייתה לי התמוטטות רגשית ונפשית. לפני שיצאתי לאולם, מול אלפי אוהדים צורחים ומיליארדי צופים, ירדתי על ברכי והתפללתי. האירוע היה גדול עלי
חברת נבחרת אמרה: "דומיניק, עשית את זה קודם, קדימה, אנחנו לא יכולים להסתדר בלעדייך!". איכשהו, אספתי את עצמי. אבל האירוע הזה רדף אותי במשך שנים. במבט לאחור, קל להבין מדוע. התרבות המחרידה של ההתעמלות האמריקנית הורגשה בכל מקום. מאמנים רבים שלטו באמצעות הפחדה – וקיבלו פרסים על כך. הם צורחים באימונים שמתחילים לפני הזריחה ומסתיימים לאחר השקיעה.
אני זוכרת שהלכתי על ביצים, תמיד בהרגשה שאני מאכזבת מישהו. כפות הרגליים שלי היו חיסרון. הרגליים שלי היו חיסרון. התחלתי להרגיש שאני כולו חיסרון. מתעמלות צעירות מתגברות מתוך פחד על ייסורים ומחלות, ומתחרות מתוך כאב רגשי וגופני. אולי אנחנו מחייכות למצלמות, אבל זה מסתיר את העובדה שרבות מאיתנו חשות רק לעיתים רחוקות אושר אמיתי וחופש.
זו אחת הסיבות לכך שהרופא לארי נאסר, שהתעלל מינית במשך שנים בנערות, התחמק מעונש זמן כה רב. בענף בו חיבה היא כה נדירה. נאסר הציג את עצמו כ"בחור הטוב", כזה שהמתעמלות יכולות לדבר איתו על כל דבר. כמובן, כפי שידוע כיום, לא היה אכפת לו מהן; הוא היה פדופיל, שגרם לקורבנותיו טראומה ממושכת. אני לא זוכרת שהוא התעלל בי מינית, אבל התנהגותו – במיוחד באולימפיאדת סידני – רודפת אותי עד היום.
במבחנים האולימפיים של 2000 בבוסטון, פרשתי אחרי התחרות המוקדמת. זה לא היה קשור לביצועים שלי; הרגשתי שהמופקדים על הבחירה אינם רוצים אותי. המאמן שלי שכנע אותי לסיים, למרות שכיום אני יודעת שלא רציתי אלא הכריחו אותי. הייתי רובוט, תוכנתתי לעשות בכל הנסיבות מה שאמרו לי. בסידני נאסר ראה כמה אני אומללה, ואמר שהוא זמין אם אצטרך משהו. למזלי, לא נלכדתי ברשתו. במקום זאת, ספרתי אחורה את הימים לשחרורי. חזרתי ב-2000 למען האוהדים – מי שהצילו אותי יותר מכפי שהם יודעים.
ביילס הבהירה לכולנו, שבריאות נפשית חשובה יותר מכל מדליית זהב ומכל תואר. ביילס היא המתעמלת הגדולה ביותר בכל הזמנים, והיא הרבה יותר מזה. היא דוברת למען בריאות הנפש, שורדת, השראה למיליונים. והיא רק בת 24. היציאה מן האולימפיאדה אינה סוף הסיפור שלה.
ולגבי ההתחלות החדשות שלי: אני רעייה ואמא לארבעה ילדים קטנים, ולאחרונה פתחתי בית ספר להתעמלות. בכל יום אני רואה ילדים וילדות יוצאים מהמתקן שלי מזיעים ומחייכים. המסע הזה מתגמל יותר ומרגש יותר מאשר לעמוד על דוכן המנצחים האולימפי.
