רחוב סקיפ רואד בעיר סיאטל עבר גלגולים רבים, וכעת הוא בשלב חדש בתולדותיו: הרחוב בו מתרכזים רבים מחסרי הבית בעיר. מספרם של מי שמתגוררים ברחובות, פשוטו כמשמעו, בכל רחבי ארה"ב (ללא מקלט כלשהו) עלה בשנים האחרונות ובדצמבר 2020 הגיע ל-226,000 – עלייה של 30% מאז 2015. הבעיה עומדת להחמיר עוד יותר, עם פקיעת המורטוריום על פינוי מי שאינם עומדים בתשלום דמי שכירות בשל הקורונה – מדווח אקונומיסט.
לפני המגיפה נראו רק לעיתים רחוקות אוהלים של חסרי בית במרכזי הערים בחוף המערבי. כעת המקלטים עבורם ניכרים כמעט בכל מקום בערים כמו לוס אנג'לס, פורטלנד וסיאטל. קשה לדעת מהו מספרם כעת; הקורונה מקשה לאסוף את הנתונים. קארן סנדקר מאוניברסיטת סיאטל אומרת, שמספר האוהלים בקיץ הנוכחי גדול ב-50% מן הרגיל.
הנראות של המקלטים אינה אומרת בהכרח שמספר חסרי הבית גדל בזמן המגיפה. כאשר הנגיף החל להתפשט, נוצר חשש שהמקלטים לחסרי הבית יהיו מוקד הדבקה, והרשויות פינו את שוכניהם לבתי מלון בהם ניתן יהיה לבודד אותם בבטחה. במחוז קינג, בו שוכנת סיאטל, נרשמה עלייה במעבר למגורים קבועים במקביל לירידה בהיקף הקורונה; מגמה דומה התרחשה בסן פרנציסקו, בשני המקרים – בשל העברת חסרי הבית למלונות.
אולם, אין בארה"ב מספיק חדרי מלון בשביל כל חסרי הבית. גרג קולבורן מאוניברסיטת וושינגטון אומר שהמגיפה חילקה לשניים את חסרי הבית: אלו שיכלו להשתמש בתוכניות החירום, ואלו שנפלו בין הכסאות כאשר המקלטים נסגרו. קשה לדעת האם העלייה הנוכחית במספר האוהלים היא תוצאה של גידול במספר חסרי הבית, או חזרה של חסרי בית קודמים מן המלונות אל הרחובות.
שלושה גורמים הביאו לכך שחלק מחסרי הבית נותרו כשהיו. הראשון הוא המגיפה: המרכז לבקרת מחלות המליץ שלא לסגור את המקלטים, מחשש ששוכניהם יפיצו את הנגיף במקומות אחרים. השני הוא פוליטי: האפשרות של סגירת המקלטים יצרה מחלוקת בין הליברלים בחוף המערבי. השמאלנים שבהם טענו שסגירת כזו תהיה טראומטית לדיירים, שרבים מהם סובלים מבעיות נפשיות; המתונים אמרו שמגורים ברחוב אינם עוזרים לאיש, ודאי לא לחסרי הבית. השלישי הוא מבוי סתום חוקי: המחוז התשיעי של בית המשפט לערעורים, המכסה את רוב מדינות מערב ארה"ב, פסק שלא ניתן לעצור חסרי בית במקומות בהם אין מקלטים – והמדינות תוהות האם לאור זאת מותר להן לפרק מקלטים קיימים.
העיריות מתלבטות מה לעשות כעת, ממשיך אקונומיסט. תודות לתוכניות הסיוע הפדרליות ועודפים תקציביים, חלקן שוחות בכסף. התקציב של קליפורניה לשנת הכספים 2021/22 כולל 12 מיליארד דולר לתוכניות לחסרי בית; עיריית סיאטל מייעדת לנושא 45 מיליון דולר. אבל כסף אינו מבטיח הצלחה. קליפורניה הוציאה בשלוש השנים האחרונות 13 מיליארד דולר על נסיונות להפחית את מספר חסרי הבית, אבל מספרם בה הוא עדיין מחצית מהמספר הכולל בארה"ב.
הסיבות לחוסר בית הן רבות וכוללות את כל החולאים החברתיים, החל מעוני, דרך גזענות ממסדית וכלה במחלות נפש והתמכרות לסמים. מקלטים לבדם אינם הפתרון. הקטר המניע את הבעיה הוא יוקר הדיור. הערים בהן מספר חסרי הבית הוא הגבוה ביותר, הן אותן ערים שלא סיפקו די דירות לאוכלוסייתן הגדלה. לכאורה, הפתרון הוא בהרחבת הדיור בר-ההשגה – אבל הדבר כרוך בשינוי רוחבי של שכונות שלמות ובתסבוכת ביורוקרטית, ולכן הוא סבוך ליישום.
ואולי צריך לבנות עוד בתים באיזורים חדשים? גם זה לא פשוט. סיאטל, סן פרנציסקו ולוס אנג'לס עשירות במים והרים, ולכן האיזורים הפנויים לבנייה הם ביערות הסובבים אותן – אך כאן קיימת סכנה מוחשית של דליקות ענק, מהסוג המשתולל בשנים האחרונות בחוף המערבי. אקונומיסט מסכם: זהו רגע נדיר בו המשאבים, תחושת הדחיפות והרצון להתמודד עם בעיית חסרי הבית – כולם קיימים בקנה מידה נרחב. אולי מהרגע הקשה הזה בכל זאת ייצא משהו מועיל.
