אחד המדדים הרווחים בחקר הדמוגרפיה, למן המאה ה-19 ועד ימינו, המשמש כלי הבחנה בין חברות מפותחות לחברות מתפתחות, הוא מדד תוחלת חיים של אדם בלידה (Life expectancy at birth). למען ביאור המושג ראוי להדגיש כי מדד תוחלת חיים של אדם הוא אחד מהאינדיקטורים המובהקים לרמת הרפואה בחברה מסוימת, לנגישות התושבים באותה חברה לתשתיות רפואיות מתקדמות ומגוונות וכיום גם ליכולתה של המערכת הרפואית בחברות השונות להעניק טיפול מותאם אישית לכל פרט ופרט, בהתאם לד.נ.א הפרטיקולרי שלו. תוחלת החיים נמצאת כיום במגמת עלייה בכל מדינות העולם, בלא קשר למצבן הסוציו-אקונומי, וזאת הודות לסיוע רפואי מאסיבי ושוטף (תרופות, צוותים רפואיים, חדרי ניתוח ניידים, חיסונים וכיו"ב) שמוענק מטעם גופים בינלאומיים רשמיים ובלתי רשמיים ומגיע לכל אזור בעולם, נידח ומבודד ככל שיהיה, ובזכות פיתוחן של תשתיות טכנולוגיות ומדעיות בידי יזמים ומדינות מערביות במדינות מתפתחות באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית. קצב העלייה בתוחלת החיים במרוצת העשורים האחרונים, משתנה ממדינה למדינה, והוא תלוי ברמת הפיתוח המדעית-טכנולוגית של המדינה ובהישגיה הכלכליים-חברתיים. במדינות בהן רמת הפיתוח המדעית-טכנולוגית נמוכה, תוחלת החיים ושיעור הקשישים בני 65 ומעלה לרוב נמוכים, ואילו במדינות מפותחות שקיימות בהן תשתיות מדעיות וטכנולוגיות מפותחות, תוחלת החיים, כמו גם שיעור הקשישים מכלל האוכלוסייה, יהיו גבוהים יותר. מדד תוחלת החיים של אדם בלידה הוא מדד השוואתי. ניתן ללמוד ממנו על מקומה של מדינה מסוימת ביחס למדינות אחרות וכן גם על מקומה של קבוצה מסוימת בתוך מדינה ביחס ליתר הקבוצות הקיימות בה. כמו-כן, מדד זה מאפשר ללמוד על ההבדל בתוחלת החיים בין אזורים גאוגרפים שונים במדינה. לדוגמה, בשנת 2021 ישראל דורגה במקום השמיני מתוך 223 מדינות בעולם במדד תוחלת החיים לפי ספריית המידע של אתר ה-CIA באינטרנט (ראה טבלה 1). באותה שנה, פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי תוחלת החיים של גבר יהודי היא 81.7 שנים, ואילו של גבר ערבי היא רק 78 שנים. פער דומה בתוחלת החיים קיים גם בין נשים יהודיות (85 שנים) לנשים ערביות (82 שנים). ביטוי לפערים בתוחלת החיים ניתן למצוא גם בין המחוזות השונים בישראל. במחוז המרכז תוחלת החיים הממוצעת בשנת 2016 הייתה 83.6 שנים, במחוז חיפה: 82 שנים, ובמחוזות צפון ודרום: 81 שנים בלבד. תוחלת החיים הגבוהה ביותר באותה שנה נמצאה דווקא במחוז יהודה ושומרון (83.7 שנים) בו מחד-גיסא התשתיות הרפואיות הקיימות לוקות בחסר וכך גם הנגישות אליהן, ומאידך-גיסא אלו מרחבים גאוגרפים מיורקים, שנקיים ביחס ליתר המחוזות מזיהום אוויר ומים וממטרדי רעש וסביבה, ובעיקר רגועים יותר (להוציא אירועים ביטחוניים) מבחינת קצב החיים בהם, ביחס ליתר המחוזות.

מגמה חיובית

העלייה בתוחלת החיים הממוצעת ניכרת בכל מדינות העולם ומשתנה מדי שנה, אך גבוהה יותר במדינות מתפתחות. כך למשל בישראל בשנת 2018 תוחלת החיים הממוצעת הייתה 82.7 שנים ובשנת 2021 עלתה ל-83.1. לשם השוואה, באתיופיה תוחלת החיים הממוצעת בשנת 2018 הייתה 63 שנים ובשנת 2021 זינקה ל-68 שנים. טבלה 1: תוחלת חיים ממוצעת, 2021 דירוג עולמי -- מדינה -- תוחלת חיים (בשנים) 1 --- מונקו --- 89.4 2 --- סינגפור --- 86.2 3 --- מקאו --- 84.8 10 --- ישראל --- 83.1 22 --- נורבגיה --- 82.3 38 --- בריטניה --- 81.3 46 --- ארה"ב --- 80.4 68 --- לבנון --- 78.5 107 --- סין --- 76.3 127 --- אירן --- 75.0 170 --- הודו --- 70.0 182 --- אתיופיה -- 7.9 223 (אחרון) --- אפגניסטן --- 53.2 עוד לפני כשלושה עשורים נהגו במוסדות אקדמיים ללימודי דמוגרפיה וגאוגרפיה לראות בעלייה במדד תוחלת החיים בעולם בכלל ובישראל בפרט מגמה חיובית ומבורכת - אינדיקציה לחוסנה של המדינה, אלא שאליה וקוץ בה. מגמת העלייה בתוחלת החיים בעשורים האחרונים הביאה להופעתן או/ו להתגברותן של תופעות שונות שלא נלקחו בחשבון, כאשר רבים ברכו עליה ועודדו אותה בראשית המאה הקודמת. כך למשל, הארכת תוחלת החיים הביאה לגידול באוכלוסיית התושבים בכדור-הארץ ולהגברת הלחץ על משאבים ותשתיות: מזון, מים, קרקע, אנרגיה, מחצבים וכיו"ב. רוצה לומר: אם בישראל בשנת 1949 תוחלת החיים הממוצעת לגברים הייתה 64.9 שנים ולנשים 67.6 שנים, הרי שכיום (2021) תוחלת החיים הכללית הממוצעת עומדת על 83.1. פירוש הדבר הוא שבמהלך 70 שנות קיומה של מדינת ישראל, להוציא הילודים שנתווספו למספר התושבים (גידול טבעי) ולעולים (מהגרים) שנקלטו בארץ, נוספה גם אוכלוסיית מאריכי החיים, שמספר עשורים קודם לכן תוחלת חייהם הייתה קצרה יותר. במדינות שבסיסן הכלכלי-חברתי חלש מזה של ישראל, עלייה בתוחלת החיים פירושה יותר תושבים שחולקים ונאבקים על תשתיות קיומיות שקיים בהן מחסור (קרקע לעיבוד חקלאי, מזון ומים). במדינות שבהן לא מונהגת מדיניות רווחה כגון זו המונהגת בישראל, הארכת תוחלת החיים אינה בהכרח מטיבה עם אוכלוסיית המזדקנים, שהטיפול בצורכיהם הרפואיים הייחודים, מוטל עליהם ועל קרוביהם בלבד. בשנת 2020 היוו הקשישים, בני 65 ומעלה, 12% מכלל אוכלוסיית ישראל, שהם כמיליון ומאה אלף תושבים. בשנת 2040 צפויה אוכלוסייתם להגיע ל-14% מכלל אוכלוסיית ישראל (כשני מיליון תושבים).

שירותים מותאמים

באחד משיעורי הביולוגיה באוניברסיטה העברית, סיפר פרופ' אברהם הוכברג ז"ל, מומחה לביולוגיה מולקולרית כי החברה האנושית אומנם הצליחה להאריך את חיי האדם ולסייע לו מבחינה רפואית, אסתטית ומדעית, אך ככל שהדבר נוגע להיבטים חברתיים-קהילתיים ומשפחתיים החברה טרם הצליחה להציע למאריכי החיים תשתיות הולמות ומותאמות לצורכיהם ולגילם. אחד האתגרים המורכבים שעימם מתמודדת כיום החברה הישראלית הוא התאמת התשתיות השונות במדינה לבני הגיל השלישי ולצורכיהם. התאמת התשתיות אינה מוגבלת עוד רק לקיום תשתיות רפואיות, סיעודיות וכלכליות שיבטיחו קיום נאות של מזדקנים. מדובר בהתאמה מערכתית, שחייבה ומחייבת את המדינה במהפכה חשיבתית בכל הנוגע לאוכלוסיית בני הגיל השלישי שכיום היא בריאה, משכילה, עצמאית וביקורתית יותר ביחס לדורות הקודמים ובשנים האחרונות גם מודעת לכוחה הדמוגרפי כקבוצה שלא ניתן עוד להתעלם ממנה פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית. ביטוי לכך, ניתן למצוא בהתגבשותה של קבוצה זו ככוח פוליטי שזכה לייצוג מפלגתי בן שבעה מנדטים בכנסת ישראל ה-17 (2009-2006) וזוכה עד היום לייצוג במספר רשויות מוניציפליות. ההפנמה הציבורית את כוחה של אוכלוסיית בני הגיל השלישי הביאה לפיתוח תשתיות תיירות, ספורט, תרבות ופנאי המותאמות לדרישותיה. גם באקדמיה ובמרכזים השונים להעשרה ולהשכלה החלו להציע בשנים האחרונות מסלולים ייעודים לבני הגיל השלישי כחלק מתפיסתם כפלח שוק שכדאי לחזר אחריו. בדומה, גם חברות אופנה, קוסמטיקה ומרכזים אסתטיים ופלסטיים שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי והאסטרטגי הקיים בפנייה לבני הגיל השלישי פיתחו בשנים האחרונות תכשירים, מוצרים ושירותים המותאמים ומיועדים לאוכלוסייה זו, ולה בלבד. בתחום המגורים, חלה בשנים האחרונות מהפכה של ממש, עם המעבר מדיור מוגן קלאסי (בתי אבות), שנתן מענה חלקי ומוגבל לקשישים סיעודיים ואחרים, למתחמי מגורים יוקרתיים, משוכללים ומגוונים שנפרשו וממשיכים להפרש בכל רחבי הארץ. מתחמים אלה כוללים: כפרי מגורים לבני הגיל השלישי, שכונות מגורים אקסקלוסיביות וכן גם מבנים בודדים. המשותף לכולם הוא הניסיון לייצר אקוסיסטמה, שהיא בראש ובראשונה הומוגנית מבחינה גילית, ושבה יתאפשר לבני הגיל השלישי לקיים את אורח חייהם בהתאם לצורכיהם ולהעדפותיהם, ובאופן שבו יוכלו לקיים רבות מהפעילויות שביצעו קודם למעבר (ספורט, תרבות, פנאי, חיי קהילה, זוגיות וכיו"ב). ברבים מהמרכזים הללו מופעל מערך סיעודי, רפואי וסוציאלי נרחב וצמוד, שנותן מענה למגבלות, ללבטים ולקשיים הנגזרים מהארכת תוחלת החיים. חשוב לסייג ולהדגיש, כי מנעמים אלו אינם נחלת הכלל, אלא מיועדים ברובם לבני 65 ומעלה שמצבם הסוציו-אקונומי קודם לפרישה היה בינוני ומעלה, ובחלק מהמתחמים גם מעבר לכך. ככל שתחלופנה השנים ואוכלוסיית בני הגיל השלישי תשכיל יותר, יורחבו התשתיות המוצעות להם גם לתחום הטכנולוגיה, וכאן אין הכוונה להפעלת המחשב או לשימוש בתוכנת WORD או EXCEL אלא עיקר הכוונה היא לפיתוח אפליקציות, הקמה, ניהול ותפעול אתרים, יצירת קהילות וירטואליות מותאמות וכיו"ב. אפשר בהחלט שגם גופי תקשורת כגון עיתונים מקומיים וארציים, רשתות טלוויזיה, תחנות רדיו, אתרי אינטרנט וגופים תקשורתיים אחרים יציעו רצועות או תכנים ייעודים לבני גיל הזהב, כחלק מתפיסה שתכליתה הן לשלב את הקשיש במארג החברתי הקיים, אך גם שמסתייעת בקשיש כפלטפורמה למינוף כלכלי של מוצרים ושירותים.

יחס פוליטי וכלכלי

בדומה, סביר להניח כי גם מיזמים תחבורתיים חדשים עתידים להציע בשנים הקרובות, עם התחזקות כוחם הפוליטי-כלכלי של בני גיל הזהב, שירותים ייעודים ומותאמים לאוכלוסייה זו, ואחריהם יצעדו גם בעלי עסקים בינוניים וקטנים בתחומים שונים, שיזהו את הפוטנציאל הטמון בפנייה לפלח שוק זה. באופן נקודתי ובלתי מאורגן, תהליכים מעין אלו מתרחשים כבר בעולם המערבי וכן בישראל, בעיקר בערים חזקות ו/או בערים שבהן שיעור הקשישים גבוה מ-20% (נצרת עילית, רמת גן, קריית ביאליק, תל אביב ועוד). בשונה מיפן, בה כיום (2021) יותר מ-30% מתושבי המדינה הם בני 65 ומעלה או ממדינות האיחוד האירופי שבהן בממוצע 20% מתושבי האיחוד הם בני 65 ומעלה, בישראל כוחם האמיתי של בני גיל הזהב איננו דמוגרפי וגם לא צפוי להיות כזה. מבנה הפריון בישראל, הרכבה הדתי וזיקת תושביה לדת מבטיחים ששיעור הקשישים בישראל לא יהווה חמישית או שליש מכלל האוכלוסייה בדומה לחלק ממדינות המערב, לפחות לא בעשורים הקרובים. כוחם האמיתי של בני גיל הזהב בישראל הוא אפוא פוליטי וכלכלי, ובאמצעותו ובעזרתו יושגו בעתיד הישגיהם השונים להתאמת ולהנגשת המרחב ותשתיותיו לצורכיהם.