אוכלוסיית הקשישים במדינת ישראל, כך לפי ממצאי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד הפנים, לא צפויה להוות יותר מ-15% מכלל האוכלוסייה עד לשנת 2050, בעוד שברבות ממדינות המערב אוכלוסייה זו עתידה להוות שליש מכלל האוכלוסייה ואף למעלה מכך. לכאורה, יהיו שיטענו כי ממצאים אלו עשויים להעיד על פיגורה של מדינת ישראל ביחס למדינות המערב בכל הנוגע לרמת הפיתוח שלה, ואכן הייתה אמת בטענה זו, אלמלא תוחלת החיים בישראל הייתה מן הגבוהות בעולם ורמת הרפואה בה מן המפותחות בעולם, וכך גם נגישות תושביה לתשתיות רפואיות שוויוניות, ממוסדות ומתקדמות.
לשון אחר, שיעור גבוה של בני 65 ומעלה במדינה מסוימת אינו ערובה לרמת פיתוח גבוהה. ישנן מדינות כגון בולגריה, אסטוניה, אוקראינה, קרואטיה ומדינות נוספות במזרח אירופה שרמת הפיתוח הכללית בהן נמוכה מאוד בהשוואה לישראל, אך הן בכל זאת מאופיינות במבנה גילים מסוים שמבטא נורמות חברתיות ודמוגרפיות, שלא בהכרח מעידות על רמת פיתוח רפואית, טכנולוגית, מדעית או כלכלית.
רבות מהמדינות, שבהן שיעור בני 65+ גבוה, דואגות כיום ותצטרכנה לדאוג, לייבא-כוח עבודה שיאפשר להניע את המשק וזאת כדי להימנע מהאטה בצמיחה הכלכלית, מפגיעה בכלכלה או מפגיעה בענפים שונים בכלכלה. לייבוא כוח עבודה זר, נלווים קשיים רבים, הקשורים בפערים הקיימים בין האוכלוסייה הקולטת לעובדים הנקלטים. בשנים האחרונות, אירופה, אוסטרליה וקנדה נאלצות להתמודד עם קבוצות בדלניות של מהגרי עבודה, שהם ובני משפחותיהן מסרבים להיטמע ולהשתלב בחברה הכללית ולעיתים הם אף עוינים לה ומבקשים לשנותה, בהתאם לתפיסתם ולאמונתם. מהגרי עבודה המגיעים למדינת ישראל אינם מגיעים כדי להשלים את המחסור בכוח העבודה במשק, אלא כדי למלא חוסר שקיים בענפים ספציפיים במשק הישראלי ושבעבר אוישו בידי ערבים ישראלים ופלשתינים, ושכיום מסיבות ביטחוניות ואחרות (תהליכי השכלה בחברה הערבית, עלייה ברמת החיים וכיו"ב) הם מועסקים בענפים הללו פחות ופחות. החלטת ישראל על הגדלת המכסות לייבוא עובדי זרים, היא פריבילגיה של מדינה מפותחת, שמכירה בכך שאוכלוסייתה המקומית פחות מעוניינת לעסוק בענפים מסוימים.
סוגיה נוספת שנלווית לגידול באוכלוסיית גיל הזהב בישראל וברבות ממדינות המערב היא סוגיית העלאת גיל הפרישה. גם כאן דין ישראל אינו כדין יתר מדינות המערב, בהן להעלאת גיל הפרישה השפעה מכרעת על כלכלת המדינה. החלטה על אי-העלאת גיל הפרישה במדינות בהן שיעור בני 65+ הוא גבוה פירושה אחוז גבוה יותר של אוכלוסיית תלויים (בני 65+) שהמדינה תידרש לממן בלא שזו תתרום לכלכלת המדינה ולהנעת גלגלי המשק באופן יצרני, בדומה לבני גיל כוח העבודה (18-67). אומנם גם ילדים עד גיל 18 מוגדרים באופן רשמי אוכלוסייה תלויה, אך להבדיל מאוכלוסיית הקשישים, המדינה מאמינה שההשקעה בילדים תישא פרי כאשר יצטרפו בעתיד למשק ויחזקו אותו.
תמיכה בהעלאת גיל הפרישה לנשים ולגברים, משמעותה, כבר בטווח הנראה לעין, חיזוק כוח העבודה היצרני במדינה והקטנת אוכלוסיית התלויים. כמובן, שהתמונה בעניין זה מורכבת יותר. ברבות ממדינות המערב מתקיימים דיונים סוערים על אודות העלאת גיל הפרישה. המתנגדים טוענים כי בהעלאת גיל הפרישה יש משום שיעבוד האדם ללחצי כוחות השוק ולתכתיבים כלכליים, גם במחיר הפרשתו רק כאשר הוא כבר תשוש ומוגבל ביכולותיו הפיזיות והמנטליות ליהנות מהזמן שנותר לו בחייו. המצדדים בהעלאת גיל הפרישה, מדגישים את השינוי לחיוב שחל במצבו הרפואי של הקשיש בעשורים האחרונים, וממילא מציעים גם משרות המותאמות לקשיש על-מנת שיוכל להמשיך להתפרנס ולתרום למשק וכך גם יישאר פרודוקטיבי בתחום בו הוא עוסק, בלא שייגרם לו או למעסיקו נזק. הרציונל שעומד בבסיס התוכנית להעלאת גיל הפרישה הוא כלכלי-אסטרטגי - הנעה יעילה ואפקטיבית יותר של הכלכלה המקומית ושמירה על רווחתו ועצמאותו הכלכלית של הקשיש, תוך מזעור תלותו בתמיכת המדינה וגופים אחרים. רעיון זה, לדידם של המצדדים בו, הוא תוצר מתבקש והכרחי הנגזר מהשיפורים הטכנולוגים והרפואיים שהתרחשו בשלושת העשורים האחרונים.
רמת פיתוח נמוכה
העלאת גיל הפרישה בישראל אומנם נגזרת, בין היתר, מהעלייה בתוחלת החיים, אך דומה כי המניע הראשי ולהמשיך ולהעלות בשנים האחרונות את גיל הפרישה בישראל הוא השילוב המסוכן בין אוכלוסיית התלויים בגילאי 18-0 שמהווה כיום כ-34% מכלל האוכלוסייה לעלייה, האיטית יש להדגיש, באוכלוסיית התלויים בגילאי 65 ומעלה שמהווה כ-12% מכלל האוכלוסייה בישראל. שילוב שתי הקבוצות התלויות יחדיו מקפיץ את אחוז התלויים במשק הישראלי ל-45%, בעוד שפוטנציאל כוח העבודה נע סביב 55%. לכאורה, מצב שבו על כל עובד אחד יש תלוי (1:1) הוא מצב תקין, אך בהימשך מגמות הפריון כפי שהן כיום או בהתגבר שיעור הילודה בישראל, עשוי האיזון בין אוכלוסיית התלויים לכוח העבודה לצאת משיווי משקל ולסכן את הכלכלה הישראלית. זאת ועוד, כוח העבודה הישראלי אינו באמת מהווה 55%, אלא באופן תאורטי בלבד, שכן באופן טבעי לא כל האנשים שנמצאים בגיל כוח העבודה אכן מועסקים (נכים, חולים, מובטלים, לא מועסקים מסיבות אחרות וכיו"ב).
מאחר שהמדינה אינה יכולה להוריד באופן משמעותי את גיל הכניסה לשוק העבודה ולהתבסס על בני נוער שישתלבו במשק במקביל ללימודיהם או במקום לימודיהם, אחת הדרכים להתמודד עם הפרת האיזון בין אוכלוסיית התלויים לכוח העבודה היא אפוא על-ידי העלאת גיל הפרישה בישראל באופן מדורג ומותאם לשינויים הדמוגרפים המתרחשים במדינה. כמובן, שאין בכך כדי לפתור את המדינה מלהמשיך ולשלב נשים חרדיות וערביות במשק, וכן גברים חרדים, בעלי מוגבלויות וקבוצות נוספות שבהן שיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמוך.
יש המבקשים לקשור בין חוסנה הכלכלי של מדינת ישראל לשיעור הקשישים בה. על-פי רוב, שיעור קשישים הנמוך מ-10% עשוי לנבוע ממגוון סיבות: רמת פיתוח נמוכה, ירידה משמעותית ברמת החיים במדינה, תוחלת חיים נמוכה, עלייה בשיעור הריבוי הטבעי ובשיעור הפריון, נסיגה בתשתיות הרפואיות או קיום של תשתיות רפואיות, טכנולוגיות ומדעיות לקויות וחלקיות. בקרב ערביי ישראל אוכלוסיית בני 65 ומעלה היוותה בשנת 2020 5% מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל, בעוד שבקרב האוכלוסייה היהודית שיעורם של הקשישים בני 65 ומעלה עומד על 14%. ההפרש הדרמטי בין יהודים לערבים בהתייחס לשיעור הקשישים אינו נובע רק מהבדלים ברמת הפיתוח בין שתי הקבוצות או מהבדלים בשיעורי הפריון שהלכו והצטמצמו בחלוף השנים. האוכלוסייה הערבית ממוקמת ברובה בפריפריה הישראלית, שהיא גם פריפריה בכל הנוגע לתשתיות רפואיות ולנגישות לשירותי רפואה מתקדמים וזמינים.
כמו-כן, בעוד בחברה היהודית מונהג אורח חיים בריא הכולל שינוי תזונתי, ספורטיבי ולעיתים גם תרופתי, בחברה הערבית עדיין לא הוטמעו רעיונות אלו והם עדיין נתפסים בעיני ציבור זה כזרים וכלא מותאמים לתרבותם. כ-40% מהגברים הערבים מועסקים בעבודות פיזיות, לעיתים בלא פיקוח מוסדר על תנאי העסקתם ועל הנזקים שנגרמים להם או שעשויים להיגרם להם במהלך העבודה - ממצאים שעשויים לפגוע באיכות החיים וגם בתוחלת החיים. בחלק מהיישובים הערבים אין תשתיות רפואיות מוסדרות או מתקדמות וכדאי להיעזר בתשתיות אלו, פעמים רבות עליהם להתנייד קילומטרים רבים עד למרכז הרפואי או למכון הקרוב למקום מגוריהם. בנוסף, זמינותם של רופאים מומחים ביישובים הערביים נמוכה מזו שביישובים היהודיים. כל אלו יחדיו, בצירוף שיעורי הפריון הגבוהים שרווחו בעבר בחברה הערבית הביאו ליצירת מבנה גילים מעוות שבו פחות רק כ-5% מאוכלוסיית ערבי ישראל הם בני 65 ומעלה.
בעשורים האחרונים התחוללו שינויים מדעיים וטכנולוגיים מהירים שהולידו, בין השאר, קושי להסתגל לאורח החיים החדש ולקצב שלו, אך חמור מכך הם יצרו פער גדול בין אוכלוסיית הקשישים לבני הדור הצעיר. פער זה מקשה על תפקוד המערכת הגילית הכללית בחברה הישראלית לפעול כמערכת הרמונית ומלוכדת ועל כן, להוציא קשרים משפחתיים ומזדמנים, כמעט ולא נוצרת הטרוגניזציה גילית. אומנם מצב זה קיים ברוב מדינות העולם המערבי, ואף התקיים ברובן גם בעבר, אך כיום הנתק הבין-דורי גדול מבעבר, ואפשר שהדבר קשור בכך שהקשיש, מחוץ למסגרות המשפחתיות ולעיתים גם בהן, פחות ופחות נדרש ומשכך, ניצב הוא בפני מספר אפשרויות: הפנמת מעמדו החדש והידחקות לשולי החברה; הסתגלות למצב הקיים ולקצב השינויים; יצירת אלטרנטיבה חברתית המורכבת רובה ככולה מבני גילו.
התקדמות טכנולוגית ומדעית
כיום קיימות גם דרכי התמודדות היברידיות המשלבות בין אפשרויות ומאפשרות לקשיש, לפחות כל עוד הוא עצמאי, לבחור ביניהן. ברם, כאמור כל זה נוגע לקשישים אשר יכולים לבחור ושמצבם הרפואי מאפשר להם זאת. עבור קשישים סיעודיים וקשישים חולים משורטטת הגאוגרפיה בידי פקידי בריאות ורווחה, ותנועתם במרחב כמו גם נגישותם לשינויים המתחוללים או לתשתיות הקיימות לרוב תלויה בבני משפחתם, במוסד בו הם שוהים וברמתו, בהיערכות שביצעו במהלך חייהם לקראת מצב מעין זה ובתמיכת המדינה.
סנכרון בין התקדמות טכנולוגית-מדעית להתקדמות חברתית-ערכית עשוי לסייע לקשישים בני 65 ומעלה להתאים את עצמם באופן טוב לחברה בה הם נמצאים, אך בה באותה עת גם להכשיר את החברה להכיל באופן שוטף ומאורגן את הקשיש ואת אורחותיו. התקדמות טכנולוגית ומדעית בלבד, שאין בצידה התקדמות והתאמה לבני הגיל השלישי, עשויה להביא להחרפת תופעת הסגרגציה הגילית הקיימת כיום, שאחד ממופעיה הבולטים ביותר במרחב הציבורי הוא הקמתם של גטאות ייעודים לבני גיל הזהב: כפרים לבני גיל הזהב ומתחים נבדלים אחרים.
עלייה בתוחלת חיים איננה רק פונקציה של שיפור רפואי-טכנולוגי, אלא עלינו לבוחנה גם בכלים חברתיים ותרבותיים שיאפשרו לקשיש להתנהל בחברה בלא שירגיש זר או מיותר. אין כל תועלת בהארכה מדעית-רפואית של חיי אדם, בלא שהחברה ערוכה להתמודדות עם בני 85 ומעלה ובני 100 ומעלה. בהעדר התחשבות בפן החברתי, כל העלייה בתוחלת החיים היא ביולוגית בלבד, וזו לבדה איננה מספקת וראויה למדינה מתוקנת, והיא נדרשת בהשלמות חברתיות, קהילתיות, תרבותיות ולאומיות שיאפשרו לקשיש להרגיש חלק מהמערכת בכל שלב ושלב בזקנתו, בלא קשר למצבו הרפואי או לקצב התקדמותה של החברה.
בשנים האחרונות, החלו לשלב בחלק מהמוסדות הגריאטריים ומהמרכזים לדיור מוגן בישראל גני ילדים, מרכזי העשרה ופעוטונים שתכליתם לקשור בין הדורות ולייצר מרכזי גילים היברידיים שיאפשרו לקבוצות הגיל השונות להיחשף זו לזו. בעתיד אפשר שמקומות עבודה, מרכזי לימוד וגופים נוספים יעתיקו את מושבם למרכזים לדיור מוגן כדי לאפשר לקשישים להיחשף למנעד רחב יותר של קבוצות גיל, אך גם למנעד רחב יותר של פעולות ותהליכים המתרחשים בחברה הישראלית. חשוב להדגיש כי בחשיבה ארוכת טווח פעולות מסוג זה חיוניות לתפקוד החברה, כחברה מלוכדת והומוגנית שמתעלה על ההבדלים שקיימים בה. הימנעות מהטמעת והכלת הזקנה במארג החיים האנושי ותפיסתה כחלק אינטגרלי מהספקטרום הגילאי היא בבחינת אייג'יזם, שמבוסס על הפליה לרעה במגוון תחומי החיים ובתפיסת הקשיש (בין שבאופן מודע ובין שלאו) כפחוּת ביחס לאדם שצעיר ממנו.
היבטים דמוגרפים נוספים שעתידים להתפתח בשנים הקרובות קשורים בהורות מאוחרת. סוגיה זו כבר מעוררת מחלוקות רבות באירופה ובצפון אמריקה, אך הרעיון שהודות לשיפורים טכנולוגים נשים, כמו גברים, יוכלו לשמש הורים גם בגילאי הזהב קוסמת למדענים רבים ואפשר כי סוגיה תאורטית זו, הורות בגילאי 70 ומעלה, תהפוך לסוגיה מעשית ודמוגרפית שתאתגר הן את החברה והן את המדע והטכנולוגיה. במאה ה-21 כבר לא ניתן להפריד בין זקנה והזדקנות למדע וטכנולוגיה, ואפשר שהאתגר האמיתי שעל החברה לעסוק בו לצד הטבת ושיקום היכולות הביולוגיות של הקשיש, בין שבאמצעות תרופות, ניתוחים ושכלולים אחרים, הוא בהטבת תנאיו החברתיים וברווחתו הסוציאלית. אחד הביטויים העכשוויים לכך בישראל הוא בהקמתם של מכונים וחוגים ללימודי מדע הגרונטולוגיה אשר מתיימר להיות מדע מולטי דיסציפלינרי שמאגם מגוון תחומי דעת וקושר ביניהם בשאיפה להציע פתרונות משוכללים ומורכבים לבני גיל הזהב. אפשר בהחלט כי עם התמסדותו של תחום דעת צעיר זה בישראל שהוא בן פחות משני עשורים יעמדו לרשות הקשישים בעתיד אפשרויות טובות להתנהל במרחב הציבורי ובחברה הכללית.
