טמבקזיי סטישי, אם חד-הורית בדרום אפריקה, הצליחה להאכיל את משפחתה בחודשי הקורונה תודות לעזרתו של אביה, מכונאי במפעל של מרצדס. אבל הוא מת בגל השני של המחלה, סטישי עברה מדלת לדלת והציעה לנקות בתים תמורת עשרה דולרים – אך לשווא. היא וילדיה הולכים לישון רעבים. האסון הכלכלי שהמיטה הקורונה פגעה קשות במיליונים שכבר לפניה חיו מן היד אל הפה והם נדחקו אל מעבר לסף הרעב.
270 מיליון בני אדם עלולים למות ברעב, לעומת 150 מיליון ערב הקורונה – מדווח ניו-יורק טיימס. במצב הקשה ביותר מצויים 41 מיליון בני אדם, זינוק של 20%. הקורונה, שינויי האקלים ומלחמות יחמירו את המצב ב-23 מוקדים מרכזיים באפריקה, מרכז אמריקה, אפגניסטן וקוריאה הצפונית בארבעת החודשים הקרובים, צופה World Food Program. המצב קשה במיוחד באפריקה, שם מספר מקרי הקורונה מזנק. ארגוני סיוע מתריעים בחודשים האחרונים על המתרחש באתיופיה ובמדגסקר.
הרעב החמיר במשך שנים בשל השלכות משבר האקלים (בצורות לצד שטפונות) ומלחמות, אך המצב הורע מאוד בשל הקורונה. במדינות עשירות ועניות כאחד, מובטלים חדשים התייצבו בתורים ארוכים בפתחיהם של ארגוני סיוע. גל הקורונה הנוכחי מייבש את מקורות העזרה הבלתי-רשמיים – קרובים, חברים, שכנים – והרעב הופך להיות מאבחן מרכזי בין המדינות העשירות החוזרות לחיים רגילים לבין העניות השוקעות במשבר עמוק עוד יותר.
הרעב מתפשט בדרום אפריקה, שהיא לרוב מן המדינות בטוחות-התזונה ביבשת. שלושה גלי קורונה הרגו רבבות מפרנסים והותירו את משפחותיהם בלא יכולת לקנות מזון. סגירת בתי הספר שללה מ-9 מיליון ילדים את הארוחות שקיבלו בהם. סגר הדוק הפסיק את פעילותן של חנויות מזון לנזקקים, והם נאלצו לנסוע רחוק יותר ולקנות במרכולים היקרים יותר. 3 מיליון דרום-אפריקנים איבדו את משרותיהם ושיעור האבטלה זינק ל-32.6%. באיזורים כפריים חיסלה הבצורת את משק החי ואת הכנסות האיכרים. הממשלה סיפקה סיוע מסוים, בדמות מענקים של 24 דולר לחודש וקצבאות אחרות, אך נכון לסוף השנה שעברה – קרוב ל-40% מהתושבים סבלו רעב ברמה כלשהי.
הטיימס מביא כדוגמה את סיפורו של הכפר דאנקן במחוז מזרח הכֵּף. לפני המגיפה, רוב תושביו הועסקו במפעלי רכב, טקסטיל ומזון באיסט לונדון הסמוכה, אשר סיפקו להם חיים בכבוד. אבל המפעלים נסגרו בשבועות הראשונים של המגיפה ועובדיהם איבדו את משרותיהם ואת יכולתם לשלם שכר דירה. חלקם נעזרו בפנסיות הצנועות של הוריהם, חלקם קיבלו סיוע במזון משכניהם – עד שגם הללו איבדו את יכולתם לעזור.
300 ק"מ מזרחה, באזור קָארוּ, השלכות המגיפה הוחמרו בשל בצורת הנמשכת זו השנה השמינית ברציפות והופכת שטח ירוק לאפור. זוֹלַיְיל הָנֵייבּ בן ה-70 ניצב בחוותו בת 10,000 הדונמים ורואה את הכנסותיו מתייבשות, פשוטו כמשמעו. כאשר היה בן עשר, ממשלת האפרטהייד אילצה את אביו למכור את העיזים של משפחתו; מאז הוא היה נחוש שתהיה לו חווה משלו. בשנת 2011 הוא השתמש בחסכונותיו כמנהל בית ספר לשכור את החווה, קנה עשרה ראשי בקר וחמש עיזים וחשב שזו תהיה המורשת שיעביר לילדיו. אבל בשנת 2019 התייבש הנחל ממנו שתו הבהמות, 11 מהן מתו והוא קנה מדי חודש מזון ב-560 דולר כדי להציל את הנותרות.
הקורונה העצימה את הבעיות. כדי למנוע הידבקות, הנייב פיטר שניים משלושת עובדיו. גם מוכרי המזון פיטרו עובדים והעלו את המחירים, כך שתקציבו נלחץ עוד יותר. "אולי הייתי יכול לשרוד אחד מן המשברים הללו, אבל את שניהם?", הוא אומר בייאוש.