"רפורמת הגיור" של שר הדתות מתן כהנא מ"ימינה", היא המשך תנועת ה"סלמה" בהפיכת הדת היהודית בכלל, והגיור בפרט, לנושא חילוני וניתוקו מבסיס הדת היהודית. ההיסטוריה מוכיחה כי "החתונה" בין המדינה לדת הפכה את הדת מאישה עצמאית עם כתובה וזכויות לפילגש של המדינה. ישנם בקעים ששם הבוקעים אינם יכולים ממש לשנות את הפרוגרמה הדתית ובמקום הפרוגרמה הדתית הם פשוט אומרים את האמת - המוצר שלהם הוא חילוני. כך זה בעניין המושג ששמו ישיבה. ה"מיינסטרים" האנטי דתי והחילוני מודה לבסוף שגם את הישיבות של "הכיפות הסרוגות" הוא לא הצליח להפוך למוצר "חילוני למהדרין", למרות חדירת תוכניות "הליבה" החילוניות בכול כוחן ל"ישיבות הכיפות הסרוגות", ובמיוחד לישיבות התיכוניות.
הדת שעוד נותרה בישיבות הללו עדיין קשורה בטבורה לתורת וחכמי ישראל. ולכן בעשורים האחרונים צצו "הישיבות החילוניות". אלו כמובן יוסדו על-ידי פוקרים ממש - שמחד-גיסא, הם הפכו לחילוניים, אבל מאידך-גיסא הם רצו עדיין לעסוק ב"מורשת העבר" שלהם, שהייתה הדת. החלוץ בנושא הזה היה העיתונאי דב אלבוים, שייסד את "הישיבה החילונית" שלו בדרום תל אביב, ברחוב יסוד המעלה שעל-יד התחנות המרכזיות (הישנה והחדשה) שם. לימים הוקמה "ישיבה" כזו גם בירושלים, ובעזרתו של השר דהיום, אלעזר שטרן, שהוא אומנם חובש כיפה אבל שייך לדתיים הלאומיים הפחות רדיקליים, שהם לעומתו כ"חרדים קיצוניים". מהשם "ישיבה" לא נותר כלום.
זהו בעצם איננו עוד מוסד להשכלה תורתית אלא מעין חוג שעשוע למקרא, ואולי גם לגמרא. לא רק שאין שם הפרדה בין גברים לנשים אלא שחכמי היהדות שם הם בגדר המלצה ולא בגדר מורי הוראה. זהו בעצם הנגטיב לדת היהודית, המשתמש בערכי הדת לשם יצירת נגטיב שלילי לדת. במקביל ל"ישיבה החילונית" נוצר לפני כעשרים שנה המושג "כשרות חילונית", והוא נוצר על-פי הצורה שבה נוצרה "הישיבה החילונית". טוביה מובשובי'ץ - ראש בד"ץ הכשרות של "שארית ישראל (מיסודה של "דגל התורה" הליטאית), התפקר והפך לחילוני אבל הפרנסה ההיסטורית שלו עדיין הייתה הכשרות ולכן הוא הקים "כשרות חילונית", שהעניקה "תעודות כשרות" גם למסעדות ומפעלי מזון שחיללו שבת ויום טוב.
"הכשרות" הזו התירה גם שימוש במוצרים טרפים, ללא רב פוסק. בתחילה הייתה לכך היענות של בעלי עסק חילוניים, מהזן האנטי דתי, אבל הם גילו עד מהרה שהקליינטורה שלהם - לכשרות, היא קליינטורה דתית וחרדית בעיקרה והתעודות של מובשובי'ץ וממשיכיו שוות פחות מקליפת השום, ולכן גם נושא "הכשרות החילונית" דעך. אבל בעוד ש"הישיבות החילוניות" ו"הכשרות החילונית" נותרו כקוריוז בלבד הרי שנושא "הגיור החילוני" לא מפסיק לעלות על הפרק, משום שציבור צרכניו איננו בכלל יהודי אלא נכרי, החפץ להתנתק מיהדות כלשהי, אפילו ב"הווה אמינה".
צמיחת הצורך הדמוגרפי אצל החילוניים
מאז הקמת מדינת ישראל החל נושא הגיור הדתי לאבד גובה. המונח "גיור" היה מאז ומעולם מונח דתי בלבד ותפיסתו קבעה כי המתגייר מקבל על עצמו את קיומה של דת ישראל. גם הופעת המסכילים באירופה לא פגעה ממש במושג הזה משום שהללו נעו לכיוון נכרי והתבוללות הייתה חלק מהחיים החדשים הללו, ולכן הם לא נזקקו למונח "גיור". אפילו הרפורמים והקונסרבטיביים בתחילת דרכם, לא פסעו לכיוון "גיור" משלהם אלא רצו סה"כ לקבוע דת חדשה שגם "הגיור" הוקע ממנה. רק היעלמותם של רבים מהמתבוללים - ומנגד הקמת מדינת ישראל כמדינה חילונית, העניקו את הכיוון לפסוע לכיוון של "גיור" ללא תוכן דתי ובשונה מדת ישראל.
בימי הבית השני - בתקופה הקצרה של מלכי החשמונאים, היה ניסיון להעתיק את "גיורי הכוח" של אומות הכובשים גם לדת היהודית וכך "גוירו" האדומיים והייטורים. ההשלכות לכך היו גרועות ועלייתו של הורדוס האדומי למלכות יהודה הייתה הדוגמה מדוע אסור היה לגייר בכוח נכרים. מזרע החשמונאים לא שרד אף אחד והורדוס היה זה ששם קץ לזרע החשמונאים כאשר המית את בניו ואת גיסו, יוחנן הורקנוס השלישי. הקו ביהדות היה תמיד לא רק לא להכריח נכרי להתגייר אלא שיש להציב בפניו קשיים כדי להיות בטוחים שהלה אומנם חפץ בדת ישראל ולא יכנס לתוכה ואח"כ ירע לה.
הכנסת "הערב רב" ממצרים לקהל ישראל היה הלקח הראשון להכנסתם של נכרים החפצים להיטמע בישראל לא משום התוכן הרוחני של עם השם אלא משום שישראל היו אז אימת הנכרים. ההצטרפות לדת בשל עוצמה פיזית היא עבור היהדות מונח פסול לעומת הרצון החיובי של נכרי להצטרף ליהדות בגלל רוחניותה. ואמנם טובי הגרים, שגם השפיעו רוחנית על עם ישראל, היו כאשר שלטון ישראל לא היה תקיף על אומות העולם אלא היהדות התורתית הייתה רוחנית נטו. כך זה היה לגבי גרים כאביו של רבי עקיבא, הוריהם של שמעיה ואבטליון, הגר אונקלוס (אחיינו של הקיסר הרומאי אדרייאנוס), המלכה הלני ובנה מונבז, חנילאי וחסילאי, יוסף דו-נואס מתימן, הכוזרים ועד הגר פילדסוצקי מפולין.
גם הנסיכים חנילאי וחסילאי והמלכים יוסף דונואס, הלני ומלכי הכוזרים דבקו ביהדות כאשר העם היהודי היה בשפל השעבוד שלו לאומות העולם. הציונות ומדינת ישראל פתחו כיוון חדש לעניין "הגרות", כיוון של "לאומיות". כלומר, צורה גשמית ולא רוחנית, על-פי ההיפוך מהיהדות. הצורך הציוני הוא להיות ב"ככול הגויים מחנה ישראל".
"גיור" ללא מהות דתית
מדינת ישראל מבוססת על עוצמה דמוגרפית כשהנקודה הדתית-רוחנית היא רק נימוק רעיוני לקיומה של המדינה הזו, כתירוץ לאומות העולם. לגבי רוב רובם של החילוניים הדת היהודית היא בבחינת המלצה, במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע יותר היא בבחינת גורם מפריע. מנגד, מול מזרח תיכון ערבי ומול מיעוט לאומי ערבי גדול - במדינת ישראל, ובשטחי הכיבוש שלה, הרי ש"הגיור" הפך לכוח דמוגרפי לחיוב בתחרות מול הערבים. יתרה מכך, רוב רובם של החילוניים מעוניים יותר ויותר בחופש מהיהדות ובמררה נכרי למושג "עם ישראל", ולכן "הגיור: לדידם הוא לצרף אנשים כמותם ל"עם החילוני" כדי שהאחרונים יהיו הרוב בעם היהודי.
כפיפותה של הדת היהודית למדינה יצרה גיחוך טרגי נוסף, שבו המדינה יכולה לחוקק בפרלמנט החילוני והנכרי שלה "חוקים דתיים" ולכפות אותם על העם היהודי כמו ה"הקלות בגיור", שעולות שוב ושוב, זה למעלה משבעים שנה בשיטת ה"סלמה". מתן כהנא לא המציא את הגלגל. לפניו כבר הכריחו, דרך "הרבנות הראשית לישראל", את היהדות הדתית והחרדית להסכים להפיכת "לימודי היהדות" לתיאורתים בלבד אצל ה"מתגיירים", כשאח"כ שמירת המצוות כבר איננה מבחן ליהדות.
דרך אותה "רבנות ראשית" מלמדים, קרוב ל-25 שנה, "יהדות" על-ידי מרצים ולא רבנים, שלא פעם הם בכלל רפורמיים, קונסרבטיביים או סתם חילונים. לימים נכנס עניין "הגיור הרפורמי", והפעם על-ידי בית המשפט החילוני, כעוד שיטת "גיור" חילונית, ועכשיו מתן כהנא חפץ אף הוא ברפורמה של הרפורמה. אבל ליהדות הדתית והחרדית יש אשמה רבה בכול מה שמתרחש כאן למעלה משבעים שנה, ואולי יותר.
הפרדה כתרופה והצלה
הרעיון ש"ישראל היא מדינה יהודית", והרעיון שקדם לו, "שזו אתחלתא דגאולה", העביר את הדתיים על דעתם ואח"כ הועברו רוב החרדים על דעתם. זו הייתה "מלכודת הדבש" של דוד בן-גוריון ודומיו שכרכו דת ומדינה גם יחד כדי לשלוט על הדת. כפי שלא תיתכן בהשקפה הדתית "ישיבה חילונית" או "כשרות חילונית" כך גם לא ייתכן "גיור חילוני", אבל כדי להתיר את הפלונטר של "הגיור החילוני" צריך להפריד את הדת מהמדינה ולחסל את מתווה ההוראות של המדינה לדיינים ולרבנים "ממלכתיים".
כדי למנוע נישואי התבוללות עם "גרי חלומות" צריך להתיר "נישואים אזרחיים" (אותם דחה בן-גוריון כי הוא רצה ש"הרבנות הראשית" תשתנה על-פי השקפותיו...), גם במחיר של איבוד יהודים לא מעטים, אבל מנגד תתאפשר שמירת החומה היהודית סביב יהודים חילוניים ומסורתיים שדבקים בכול זאת בדרך ישראל סבא. השופט גדעון ניצח את המדיינים עם שלוש מאות לוחמים בלבד ודחה את כל המתגייסים לצבאו, שהיו עובדי הבעל. כשה"חתם סופר" הפריד את הקהילות היהודיות באירופה מאלה הרפורמיות הוא הציל את מיליוני יהודים מלהיטמע בגויים. כדי להימנע מ"הגיורים החילוניים" צריך להכריז עליהם שהם כאלה וגם לשמור שבתי דין שמסומנים כ"חרדים פרטיים" לא ינהגו, כפי שמזהיר הפסוק בפרשת "שופטים" נגד השוחד שמעוור עיני פיקחים ומסלף דברי צדיקים.
כמו של"ישיבה החילונית" לא מגיעים דתיים וחרדים וכמו שדתיים וחרדים לא יאכלו מ"הכשר חילוני" - והכול משום שבמסגרות החילוניות הללו לא משתתפים דתיים וחרדים בניהולן, הרי שכך יש להפריד את "בתי הדין לגיורים" מהשתתפותם של דתיים וחרדים בהם, כדי שציבור היהודים הדתיים, החרדים והמסורתיים לא יגיעו אליהם בטעות וכך לא יתערבבו לימים בפסולי חיתון ובנכרים.
העדה הסורית - חלבית
ישנה עדה בישראל שכבר לפני כמאה שנה פתרה את בעיית "הגיורים" הללו. זוהי עדת יוצאי העיר חלב מסוריה. רבני הדור הקודם שלה, בהגיעם עם עדתם ליבשת אמריקה, זיהו את הבעיה של "הגיור" בדור פרוץ גדר, שהסכנה הייתה שהחילוניות תכתיב את "המתגייר החדש". רבני העדה הזו ניצלו את כוחה של העדה מבחינה כלכלית והכריזו חרם והוצאה מחוץ לעדתם של כל מי שיתחתן עם "גרים". הם ידעו היטב כי בדחייה הזו הם ימנעו גם מגרי צדק של אמת מלהיות חלק מהם אבל הם הבינו שאותם גרי צדק אמיתיים יהיו מיעוט שבמיעוט מבין רוב רובם של גרי הסדק. ואמנם בני העדה הצילו את בני עדתם מאסון דמוגרפי ורוחני.
זוהי עדה שמקורה מעיר לא כל כך גדולה בסוריה (לעומת הבירה דמשק למשל...) אבל במאה השנים האחרונות זוהי העדה הגדולה שבעדות ישראל, והיא מפוזרת במדינות אמריקה הדרומית, המרכזית ובארה"ב שבאמריקה הצפונית. "החילוניים" בעדה החלבית שונים משאר אלה שמוגדרים חילוניים בעדות ישראל. החלבים החילוניים בהם שומרי שבת, טהרת המשפחה ואוכלי כשר בלבד. אין בתוכם אנטי דתיים ובעלי תופעות חברתיות שהתורה הכריזה עליהם כרת. בטוחני כי העדה החלבית-סורית תישמר בתומתה עד בוא גואל צדקנו בע"ה.
