הספר המונומנטלי של סימון דה בובואר "המנדרינים", שהוא בן יותר מאלף עמודים, מתאר את חיבוטי הנפש של האינטליגנציה השמאלנית בצרפת אחרי שהשתחררה מהכיבוש הנאצי במחצית השנייה של 1944. הספר, שהוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, מתכתב עם אחת מפסגות הספרות העולמית "דרכי החרות" של בן זוגה ז'אן פול סארטר. עם כל הכבוד לסופר האהוב עלי ביותר אמיל זולא, סארטר הוא פורץ דרך וחלוץ בספרות העולמית, עם זרם התודעה ב"אורכה", במחזאות עם "בדלתיים סגורות" (הגיהינום הוא האחר), וכמובן בפילוסופיה. אבל אני מרגיש קרוב הרבה יותר לזולא האדם וההומניסט, כי סארטר, ובמידה רבה גם בת זוגו בובואר, היו עיוורים ביחסם לברית המועצות ואילו סארטר תמך בנרטיב הפלשתיני, בעוד זולא כתב את "אני מאשים" להגנתו של דרייפוס.
המנדרינים עמד בספרייה שלי במשך עשרות שנים מחכה לגאולה ורק לאחרונה התפניתי לקרוא אותו. החיים הם במידה רבה צירופי מקרים, בחירה בין חלופות, מקריות, וכך קראתי רק לאחרונה את יצירת המופת של ארגאגון "אורליין" ואת "המנדרינים". אולי הגעתי למנדרינים רק עכשיו בעקבות פורום החשיבה שהקמנו חבר יקר ואני עם תחילת הקורונה - עם חברים שלי שדעותיהם משמאל לימין, וחברים שלו, אינטלקטואלים מהשמאל. הרוצים לקרוא את הדיונים המעניינים מאוד שהתפתחו בינינו מוזמן לקרוא את ספר הקורספונדנציה במחצית הראשונה של 2020 באתר שלי, ואם היה לי הכישרון של דה בובואר הייתי כותב על כך סאגה, אבל הסתפקתי בהבאת הדברים בלי לשנות דבר, למעט כמובן השמטת השמות כפי שגם בובואר עושה, למרות שאצלה ברור מי סארטר ומי היא.
רק כשקראתי את המנדרינים באו לי ההארות וסוף-סוף הבנתי מה נעלם ממני בזמן קיום הפורום ולמה בסופו של דבר הוא התפוצץ ברעש גדול. בובואר מיטיבה לתאר את חיבוטי הנפש של האינטלקטואלים מהשמאל בצרפת אז, אבל גם כפי שנחשפתי להם בשנים 1967 ו-1968 כשלמדתי בפריז/פונטנבלו והשתתפתי במהפכת הסטודנטים של מאי 1968. ממש מאלף איך דה גול, בורגני, קפיטליסט ודתי, הפך בצוק העיתים במחצית 1940 כשהקים את צרפת החופשית ועוד יותר כשניהל את הרזיסטנס ואת הממשלה הזמנית של צרפת משנת 1944 עד שנת 1946, לבן ברית של ברית המועצות ושל הקומוניסטים בצרפת. וכשעלה לשלטון שוב ב-1958, לאחר אישור ברוב 80% של חוקת הרפובליקה החמישית, הוא זה שהעניק את העצמאות לאלג'יריה, שסארטר ובובואר כה נלחמו למענה.
אבל על-פי הדיאלקטיקה של השמאלנים בצרפת, כל כוחות השמאל חברו נגד דה גול, כי הוא, רחמנא ליצלן, התריע כנגד זוועות המשטר הסטליניסטי, התנתק מהברית עם הקומוניסטים והקים מפלגה שתמכה בדרך השלישית בין ארצות הברית לברית המועצות, המבוססת על אירופה מאוחדת, עצמאית, תוך פיוס עם גרמניה החדשה. בובואר מיטיבה לתאר את הסלידה של השמאלנים מדה גול "הריאקציונר", ה"בורגני", ה"קפיטליסט", שחבר לארצות הברית שנואת נפשם והעז לא להעלים עין מזוועות הסטליניזם. אין עיוור יותר גדול מזה שלא מוכן לראות, ואין פאנאטי יותר גדול מזה ששבוי בקונצפציה, שברית המועצות היא טלית שכולה תכלת וארה"ב וצרפת הבורגניות הן תכלית הרוע. ובהקבלה אצלנו שהפלשתינים צודקים בכל, שישראל הכובשת היא פשיסטית ומדכאה.
כפיות טובה זאת אולי ההארה הראשונה - כפיות הטובה של השמאל. כפיות הטובה של השמאל בצרפת כלפי ארה"ב ששפכה את דם חייליה כדי לשחרר את צרפת, כשרבים בצרפת נהו אחרי "המארשל" - פטן, שעמד בראש משטר וישי. כפיות הטובה של השמאל בישראל נגד המדינה וצה"ל "הכובשים". כפיות הטובה לדה גול שהציל את כבודה של צרפת, שהנהיג את צרפת החופשית, שהיה מוכן לחבור לברית המועצות ולקומוניסטים בשביל לשחרר את צרפת. דה גול שנתן עצמאות לאלג'יריה, שבחר בדרך עצמאית בין ארה"ב לברית המועצות, הפך לשנוא נפשם של אושיות השמאל, שהתחילו בגל של שטיפת מוח ושל שנאה כלפי דה גול ומשטרו שהגיע לשיא במהפכת הסטודנטים של מאי 1968. ואני, שגדלתי בתנועה המאוחדת, שהצטרפתי למפא"י עוד בהיותי סטודנט, לא קראתי את התמונה נכוחה.
ודווקא היו לי כל הסיבות לראות את "האמת". כשהשתלמתי בגרמנית בברלין לקראת לימודיי באינסאד (הלימודים היו באנגלית, צרפתית וגרמנית), הגחנו מדי פעם לברלין המזרחית ושמענו מהמקומיים מה קורה שם. בישראל התנהל ויכוח ער על עוולות הסטליניזם למרות שמפ"ם ורוב השמאל ראו בסטאלין "שמש העמים". אינסאד הייתה מעוז הקפיטליזם, מבית מדרשו של הרוורד. לא ראיתי את האמת, עד כמה שיש אמת אחת, אולי בגלל שדה גול הטיל אמברגו על ישראל במלחמת ששת הימים, העליב את היהודים, היה זקן, והפסיק את הברית שהייתה לנו במשך עשור. אולי בגלל שקול המון כקול שדי, בגלל שדעת הקהל והתקשורת, שהסטודנטים בפריז והסופרים, שהתיאטרון האינטליגנציה היו נגד דה גול, ואולי בגלל שהייתי הכי עני באינסאד, בקרב אצולת הממון האירופית.
ואם אני כך, קל וחומר האינטלקטואלים הצרפתים ברומן של בובואר שהיו שבויים באג'נדה של סגידה לברית המועצות, הערצה לקומוניסטים, ייחוס כל הבורגנים למשתפי הפעולה למרות שדה גול וחלקים גדולים ברזיסטנס היא בורגנים ואפילו אצילים. וזה מביא אותי לתובנה השנייה, בהארות שחוויתי עם הרומן, שהשמאל לא מוכן שיבלבלו אותו עם עובדות. יש לו קונצפציה ואין בילתה. וגם כשמביאים להם במנדרינים הוכחות חותכות על עוולות הסטליניזם, על הגולאגים, על מותם של מיליונים במחנות הכפייה, על דיקטטורה נוראה, הם מסרבים להאמין, וגם אם הם מאמינים הם סבורים שזה "מחיר המהפכה", והפרולטריון לא יוכל לנצח את הקפיטליזם בלי עוולות. וזה מזכיר את מפ"ם, "מחיר השלום", העיוורון אל מול הטרוריזם של ערפאת, אל מול הכישלון של אוסלו.
אולי המאפיין הגדול ביותר של השמאל הצרפתי והישראלי הוא שאין לקלקל את השורות, שאין לצאת משורת המקהלה, שיש להגיע לקולקטיביות רעיונית, על-פי משנת העיתון שלהם, הסופרים שלהם, העיתונאים שלהם, הפרופסורים שלהם, שכולם משדרים על אותו הגל, בלי ניואנסים. בובואר קוראת להם מנדרינים? אני הייתי מכנה אותם איאטולות. שכן מה ההבדל בין הפאנאטיות הפונדמנטליסטית של החרדים, של המשיחיים, של הביביסטים, של המשותפת, לבין זו של אושיות השמאל בצרפת ובישראל, שמזועזעים מהדיסידנטיות של הנרי אצל בובואר, סובול בישראל, מהמעז לשיר קול שני, להתריע נגד עוולות הסטליניזם גם אם אתה סולד מארה"ב, מדה גול ומהבורגנות, כמו במקרה של הנרי. להטיל אשמה גם בפלשתינים, גם אם אתה נגד הכיבוש, כמו במקרה של סובול.
פרס ישראל והכי עצוב בכל הסיפור הוא שהשמאל בצרפת ובישראל הם האליטות האינטלקטואליות ודווקא מהן מצופה שהן יהיו אובייקטיביות, שיהיו נאורות, שלא יעלימו את האמת, שלא יהיו לצד "השטן הקטן" סטלין אחרי שחוסל "השטן הגדול" היטלר. שלא יאשימו את ישראל מעל כל במה עולמית כל אימת שישראל לא פועלת על-פי המשנה של השמאל, למרות שישראל פועלת בגיבוי מערכת המשפט והבחירות הדמוקרטיות, והקמת ההתנחלויות הייתה על-פי חוק. כך הופכת ישראל על-פי אושיות השמאל בישראל ובעולם למדינת אפרטהייד, היא השטן הקטן לצד השטן הגדול ארה"ב, ואילו את מקום ברה"מ והקומוניסטים החפים מכל עוון תפשו הפלשתינים ובני בריתם. ואם אינך לצידנו אתה אויבנו, מתנכלים על הנרי במנדרינים, על כל מנהיג, אמן, סופר ואיש רוח בישראל שלא חושב כמותם.
ומה הסנקציות שאני צפוי להן בעקבות ההארות על ההקבלות בין השמאל הצרפתי של אז לשמאל הישראלי של ימינו? שאסבול מאוסטרקיזם? את זה כבר ספגתי מהטייקונים ועושי דברם בעולם העסקים כשהעזתי לחשוף את השיטה של הונאת בעלי מניות מיעוט, בתזה ראשונה מסוגה בעולם שבישרה את הסקנדלים התאגידיים מ-2002 ואילך. השמצות לגופו של אדם ולא לגופו של עניין? את זה כבר ספגתי מאושיות השמאל בפורום החשיבה, ומכל הטוקבקיסטים שכינו אותי קומוניסט, פשיסט ואנרכיסט באותה נשימה, למרות שהם דווקא נלחמו זה בזה במלחמת האזרחים בספרד. אבל גם כינו אותי טיפש, יהיר ועוכר ישראל. ימנעו ממני את פרס ישראל, פרס קציר או פרס שמיר? אני לא גאון מספיק, לא שמאלן או ימני מספיק, ובטח לא מקושר מספיק, ואני גם לא רודף כבוד, כוח וכסף.
אני סובל מקדמת דנא מתסמונת ספקנות של אנוסים, לא נחרץ "חד-משמעית", לא פונדמנטליסט וקנאי, כמו קנייבסקי ויענקי, כמו ליבוביץ'/יודונאצים ונואם הקוואזי בית, כמו מירי רגב ואמסלם, כמו טיבי ועודה, כמו אושיות השמאל באקדמיה ובארגוני זכויות אדם, כמו סמוטריץ' ובן-גביר, כמו בצלם ושלום עכשיו, כמו מנהיגי היהודים בזמן ההתקוממות נגד הרומאים, כמו האיאתולות והמנדרינים. כולם משכילים, חדורים באמת שלהם ואין בילתה, מעולם לא קראו את פירנדלו עם כל אחד והאמת שלו, מוכנים להקריב את עצמם על קוצו של יוד, ועוד יותר להקריב את האחר, להקריב את האמת על מזבח האידיאולוגיה, או המפלגה, או המנהיג. ובמקרה של השמאל הצרפתי והישראלי - הם סוציאליסטים של סלון, הרחק מאימת הגולג, ולכל היותר יקבלו פרס ישראל ולגיון הכבוד.
ולקינוח -
הנה קישור לתמונת השער של "המנדרינים" שצולמה למהדורה החדשה בשנים בהן הייתי סטודנט בפריז ליד בית הקפה "לה דה מאגו", שבו ישבו דרך קבע סרטר ובובואר, ולידו עברתי אינספור פעמים, עד כי נדמה לי שזיהיתי את עצמי כצעיר בצד ימין שבתמונה. כאילו שגם אני מתכתב דרך הספר עם הצעיר שהייתי באותן השנים, עם התובנות שהיו לי ושיש לי כיום, עם הראיה החד ממדית שהייתה לי אז אל מול הראיה ההוליסטית והמערכתית שיש לי כיום. עם התהפוכות שחלו בשמאל בצרפת ובישראל, שהוא אולי בכל זאת לא השתנה ונשאר דוגמטי כאז.