האנטישמיות היא תופעה חברתית בת יותר מ-2,000 שנה. כבר באימפריה הרומית הופיעו כתבים אנטישמיים, עוד לפני צליבתו של ישו, אירוע אשר עיצב את ההתייחסות של דורות של נוצרים ליהודים. אף במדינות ללא נוכחות יהודית או מדינות ללא מורשת תרבותית תנ"כית קיימים גילויים אנטישמיים. ברור שרבדים תרבותיים מושרשים אלו אינם קשורים למה שהיהודים עושים או הינם. זוהי מחלה חברתית של הגויים.
מדינת היהודים, אשר מטבעה דואגת ליהודים באשר הם, אימצה תפקיד מרכזי במלחמה נגד האנטישמיות. אך מדינת ישראל הקטנה, בעלת המשאבים המוגבלים, אינה צריכה להתמקד בריפוי מחלה כרונית הפושה בין הגויים. חובתה למחות, אך עליה לזכור, כי ישראל אינה יכולה לשנות את העולם ופניות לנהוג ללא דעות קדומות אינן נענות כל כך.
יתר על כן: זוהי חובתם המוסרית של הגויים לרפא את עצמם מדעות קדומות נגד היהודים. הם אלו אשר צריכים להתבייש שהיהודי אינו יכול להתהלך ברחובות בריסל או פריז חבוש כיפה או ענוד מגן דוד מבלי שיטרידו אותו. חנה ארנדט ציינה שהאנטישמיות היא תסמין ראשוני לדחפים טוטליטריים בימין ובשמאל. לכן על הגויים הנאורים, ויש רבים כאלה, להנהיג את המאבק באנטישמיות, ומדינותיהם הן שצריכות לממן את המסע לתיקון חברתם. יש ארגונים יהודיים רבים הנאבקים באנטישמיות. ככל הנראה זהו בזבוז משאבים במסע סיזיפי לשרש תופעה פתולוגית נפוצה מאוד. למעשה, אין שום עדות שהעבודה הרבה ורבת השנים המושקעת על-ידי ארגונים יהודיים הורידה את רף האנטישמיות במדינה כלשהי.
ישראל צריכה להיות קשובה לדאגות הקהילות היהודיות ולעזור להן, אבל מדיניות החוץ של מדינת הלאום של העם היהודי צריכה להתמקד במימוש האינטרסים המדינתיים. ישראל אינה צריכה להימנע מלקיים קשרים ולעשות עסקים עם מנהיגים אשר אינם נמנים עם אוהדי העם היהודי. קהילות יהודיות שרדו בעבר, כי למנהיגיהן הייתה תובנה זאת.
משבר היחסים עם פולין הוא דוגמה לסטייה מגישה מעשית ותגובה מוגזמת לחוק נגד החזרת רכוש שנכנס לתוקף בפולין. אומנם המניעים לחוק יש בהם היגיון מסוים, אבל ככל הנראה הם כוללים גם נימות אנטישמיות. בכל מקרה, החוק הובא לפרלמנט הפולני לחקיקה על-ידי ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי במדינה ריבונית.
אומנם פקידי ממשל אמריקנים וגם ארגונים בינלאומיים השמיעו ביקורת נגד החוק החדש בפולין, אך הורדת דרג היחסים הדיפלומטיים על-ידי מדינת ישראל הייתה מיותרת. ההתבטאות של שר החוץ, יאיר לפיד, שישראל אינה חוששת מאיומים אנטישמיים ואינה מתעלמת מההתנהגות המבישה של הממשל האנטי-דמוקרטי בפולין - היא צורמת ביותר. היא אינה נכונה מוסרית, ומזיקה מדינית. הניסיון של ישראל לשנות את החוק ולחנך 40 מיליון פולנים נידון לכישלון, ורק יגביר את המשבר. עדיף היה להגיע להסכמות שקטות עם ממשלת פולין.
יתר על כן: פולין היא מדינה אירופית חשובה (החמישית בגודל אוכלוסייתה באיחוד האירופי) וידידה טובה של ישראל. היא עוזרת לעמוד נגד הדחפים האנטי-ישראלים מבריסל. הצבעותיה בפורומים בינלאומיים טובה לישראל מרוב מדינות אירופה. היחסים הדו-צדדיים הם מצוינים, וכוללים מרכיב ביטחוני חשוב. התפיסה השמרנית והלאומית של ממשלת פולין מקרבת אותה לישראל. ישראל צריכה ללמוד להתגבר על זיכרונות העבר ולאמץ מדיניות חוץ תועלתנית המקדמת את כוחה ורווחתה של מדינת ישראל.
