אין הרבה יוצרים שהקדישו שירים רבים כל כך לגלויה, למכתב, לבול. בתוכניתו של ארז טל התמוגגו משירה על חשיבות בול הדואר: "הבול הוא בסך-הכל נייר זעיר, אך מחולל נפלאות ונסים. אל תשכחו את האמת... כי בלי הבול, מכתבים ליעדם לא מגיעים...אנא מכם, לא לזלזל בבולים, כי מעשיהם ונפלאותיהם פשוט גדולים". נו, יש גם פילוסופיה. גם לאחר שפרשה גלדיס מעבודתה השוחקת כממיינת דואר, המשיכה לשורר ולפרסם הגיגים. היא הוזמנה למפגשים, שם ידעה לספר הכול: להתרפק על הימים שהייתה באור הזרקורים ועל שעות השידור הרבות בגלי צה"ל וברדיו האזורי: "גבי גזית, ארז טל, משה טימור, גיורא הון מפיק 'חופה', כולם רדפו אחריי, הם אהבו את הכתיבה הפשוטה שלי, את חוש ההומור שלי". ראיינתי אותה עבור ביטאון הדואר אז, וכן לביטאון הגמלאים 'מגד'. גלדיס לא שכחה את השורשים שלה, את התרבּות שלה. היא סיפּרה בגאווה על עלייתה ארצה בשנת 1951, על השנים במעברת עתלית, על המשפחה הטובה: האחים שלה כולם ידועי שם, פרופסור שמואל מורה חתן פרס ישראל, פרופסור ריימונד מורה, הצייר חובק העולם מרדכי מורה. את הקריירה שלה התחילה על לוח המודעות של שירותי המיון ברחוב ההגנה בתל אביב. כאשר הגיעו השירים על לוח המודעות למערכת "חדשות הדואר", התפרסמו וזכו להֵדים. העיתונים הגיעו למערכות תקשורת ולאולפני הרדיו - והשאר היסטוריה: ארז טל ביקש ממנה לעלות בתוכנית הבוקר שלו מדי שבוע, משה טימור הזמין אותה לתוכניותיו, כך מני פאר, גבי גזית ראיין אותה בתוכנית האירוח מספר 1 "הלילה" - וגלדיס הפכה לכוכבת. החיקויים שלה בתוכנית הבידור "בנות פסיה" הפכו אותה ל"גיבורת תרבות". פגשתי אותה לסקר את ספר שיריה. ראיתי את הדמעות בעיניה, הנה היא מדפדפת בספר השירים שלה ומצביעה על שירי הדואר שפרסמו אותה, וכך אמרה בגעגוע: "העבודה בדואר הייתה תור הזהב שלי, התקופה היפה בחיי, והשירים שלי הם כבוד לדואר, כל מלה שכתבתי נרשמה למענם... אלה שירי הצדעה למקום עבודה... שהיה הבית שלי". הנה כמה שירים שלה, שיעוררו אצלכם מחשבה, כיצד ניתן למצוא תמצית אנושית מאחורי הדברים הקטנים.

המכתב והגלויה

שָאל המכתב אחרֵי שנכתב, איך אֶשָלח? ענתה לו המעטפה: בוא תתקפֵּל ושֵב בּמנוחה. ומה הלאה? - צעק מתוֹך המעטפה. השתיקוֹ הבול בריצה, ונדבק מהֵר בצד ימין של המעטפה. הדֶבֶק סָגר את הפִּיות, אחרי שקיבל את מכת החתימה. העט כתב את הכּתובת, והמכתב נזרק... לתיבה האדומה. פתאום קפצה הגלויה, שכּל הזמן הייתה שקֵטה, ומה עתה - - אחרי ששמעה את כל ההמולה, קמה ואמרה: מדוע שְכַחתם אותי בפינה? מה בגלל שאני חשופה וערומה? הרי אני מבוּילת ותמיד מוּכנה לכל פּקודה. אין לי צורך במעטפה, יש לי הכול. אם אני מלבּנית או עגולה, מצוּירת או חֲלקה, למקבל אני מאוד חשובה, גלויה ושקופה, אין צורך לחַפש סכּין למעטפה, אין צור להָסיר בְּגדיי, הרי אני תמיד לעינֵי כל ערומה. אבל אני מדהימה.

יש דברים חינם בחיים

יש דברים חינם בחיים חיוך, מלה טובה, חום במבָּטים תנו מלה מלטפֶת, עידוד, מחמָאה פשוטה בּאמת שזה לא עולה פרוּטה יש דְברים חִינם בחיים ואל תשכחו את עיקרי הדברים: לטייל על ההרים אור השמש, שקיעה, זריחה... נוף משגֵע על גבעה צחיחה יש דברים שֶהם חינם להעביר בּמכתב הרבה יחס חם לתת כבוד לאנָשים להתחשֵב בָּרגשות של אַחרים יש עוד דברים חינם ומתנה לקום באוטובוס לזקן או לזקנה לעזור בזְמן בלי חשְבון לַנזקק או לַדלפון להושיט יד למסכְּנים בעיקר בּימות הַקור והגשָמים יש דברים שֶהם חינם: יד רחבה, לתת לזולת אהבה, לגלות כלפי הזולת אחווה, וברגעי משבר וסערה - לעֲזור בעת צרה... והעיקר - תעשׂו מה שאַתם רוצים, אבל תהיו לעֵזר, כשאתם נחוּצים ואם יש לכם קרוב רחוב ונעֱזב, לפחוֹת תשלחו לוֹ איזה מכתָב