כאשר זמינות החיסונים משנה את המוקד של התשובה האמריקנית לקורונה, נותרות שאלות רבות בנוגע למדיניות. האם מי שקיבלו שני חיסונים צריכים לקבל את השלישי? האם הכל צריכים לעטות מסיכות? האם ילדים בלתי מחוסנים בטוחים בבתי הספר? רוב הבלבול והמחלוקות בקרב מדענים והדיוטות כאחד נובע משאלה הרבה יותר בסיסית: מהי מטרת המדיניות מול הקורונה בארה"ב? כך סבורים ד"ר ג'וזף אלן, בכיר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת הרווארד ומומחה לקורונה, ופרופ' הלן ג'נקינס מאוניברסיטת בוסטון ומומחית למחלות מדבקות, במאמר בניו-יורק יורק טיימס.
נקח לדוגמה את עטיית המסיכות בידי תלמידים, מציעים אלן וג'נקינס. המרכז לבקרת מחלות ממליץ על עטיית מסיכות בידי מבוגרים בחללים סגורים בהתאם לשיעור ההידבקות המקומי – אך לא קבע כללים דומים לגבי ילדים ולגבי בתי הספר. הימנעות זו לא רק התחמקה משאלת מפתח, אלא גם משאלה בסיסית עוד יותר: מהי המטרה הנוכחית של מגבלות הקורונה? הגיוני לומר שלא יהיה צריך מסיכות בבתי הספר כאשר יאושרו חיסונים לבני 12 ומטה, אבל זה מעלה שאלה אחרת: מה יקרה אם החיסון יאושר בסוף השנה, אבל רק שליש מהילדים יתחסנו – אותו שיעור כמו בני 15-12?
כדי לענות על שאלות אלו, יש להביא בחשבון תחילה שיש כמה יעדים אפשריים לכל מדיניות בנוגע למסיכות לילדים. הללו יכולים להיות הגנה על בעלי מערכת חיסונית מוחלשת, הגעה לאפס הידבקויות, הגעה לאפס תמותה או הורדת התחלואה – ויעדים אלו עשויים להוביל למסקנות שונות. אם יעדים אלו או מקצתם הם חלק מניהול בתי הספר, יש לדון בצורה גלויה ביתרונות ובחסרונות של כל אחד מהם.
נניח שהמדיניות היא "ילדים צריכים להיות בבית הספר, נקודה". לנוכח ההשלכות הדרמטיות של העדרותם מבית הספר בשנה שעברה, זוהי מדיניות הגיונית בהחלט. יישומה מחייב להעניק יותר כלים שישמרו על בטחונם, כגון בדיקות מהירות ולאפשר לבעלי בדיקות שליליות ללמוד בכיתות. אפשרות אחרת היא להשלים עם העובדה שיותר ילדים יחלו בקורונה, מתוך ידיעה שאצלם רובם המכריע היא תהיה קלה בלבד.
שאלה קשה נוספת הגורמת לבלבול ומחלוקת היא מהי ההגדרה של תחלואה קשה בקרב ילדים. הם עלולים לחלות בקורונה, אך שיעורי האשפוז והתמותה שלהם נמוכים בהרבה משל מבוגרים, כמו גם תסמינים ארוכי טווח לאחר ההחלמה. התשובות אינן חד-משמעיות: בבריטניה אין חובת מסיכות בבתי הספר ולא ברור האם הממשלה תמליץ לילדים להתחסן. יש בה מדענים כמונו, כותבים אלן וג'נקינס, שוודאי דואגים גם הם לילדים, בדקו את אותם נתונים והגיעו למסקנות אחרות.
עובדה זו מדגימה את המורכבות של הבעיה בארה"ב. לא רק המרכז לבקרת מחלות, אלא כולם – כולל מומחים לבריאות הציבור – שלא תמיד מכוונים את המלצותיהם והמדיניות לעבר יעדים ברורים. המחלוקת האמיתית איננה על מסיכות או חיסון שלישי, אלא על המטרות ועל האם המסיכה וזריקות הדחף יביאו אותנו לשם. הדבר נכון לא רק לגבי בתי הספר, אלא גם לגבי שאלות חברתיות נרחבות יותר בנוגע להתקהלויות, בידור וחזרה למשרדים. יש שאלות על האופן בו מחוסנים ינהלו את חייהם אם החיסונים יפחיתו אך לא יעלימו את סכנת ההידבקות; מטרתם מעולם לא הייתה למנוע הידבקות, מזכירים אלן וג'נקינס.
אם המטרה היא אפס הידבקות – מטרה שאיננה מציאותית – ארה"ב צריכה להמשיך חלק ניכר מן המגבלות המשמעותיות יותר, גישה לה יש מחיר כבד משלה. אם המטרה היא לצמצם למינימום את התחלואה הקשה, ייתכן שחלק מן המדינות בעלות שיעור התחסנות גבוה כבר הגיעו אליה, בעוד מדינות בעלות שיעור התחסנות נמוך צריכות להעלות אותו לפני שיוכלו להקל במגבלות. אין זה הגיוני להתייחס לארה"ב כיחידה אחת, הם מדגישים.
הופעת זן הדלתא גרמה לאמריקנים רבים לקחת צעד אחורה ולהיזהר, וזה בהחלט הגיוני. אבל אותן שאלות יחזרו אחרי שנתגבר על התפרצות הדלתא, בין אם זה יהיה בעוד כמה שבועות או באביב הבא. אסור להתחמק מן הבעיה על-ידי מתן תשובות קלות כעת. בשלב מסוים יהיו האמריקנים חייבים לנהל שיחה כנה עם עצמם על מטרתם.
