התורה מציינת את המאפיין החקלאי של כל חג וחג כמובא בספר שמות: "שלוש רגלים תחוג לי בשנה, את חג המצות תשמור למועד חודש האביב... וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה, באספך את מעשיך מן השדה" (כ"ג, ט"ו).
מדוע ציין הקב"ה את המאפיין החקלאי של כל חג וחג? הרשב"ם בפירושו על הפסוק כותב: "הרי שלושה רגלים תלויים כולם בפירות הארץ - אביב, קציר ואסיף". ולכן חג הסוכות אף שזמנו בתחילת השנה היהודית, מציינת התורה שהוא חל "בצאת השנה", כלומר בסופה של השנה החקלאית, שלאחריה זורעים את תבואות החורף.
הרב שמשון רפאל הירש בפירושו על הפסוק כותב: "הרי שהרגלים האלה חלים דווקא בעונה שעבודת האדמה בעיצומה, ונצטווינו לנטוש את שדותינו, בתינו וחצרותינו בזמן שכזה, שענייני הפרנסה החומרית הם בראש דאגותינו, כדי להראות לפני ה' במקדש תורתו כבנים ועבדים לתורה הזאת. נמצא שקיום מצוה זו הוא מעשה רב של הקרבה עצמית מצד כל אחד ואחד, ומעשה זה בא להסיר מעל לב כל יהודי ויהודי את אזיקי הכפור של החומרנות".
במבט אחר, ניתן לראות שאין קשר בין היבול לחגים. לו הייתה התורה ניתנת לעם שעובד את אדמתו וחי לפי הלוח החקלאי, היה הדבר מובן. אולם התורה ניתנה במדבר סיני לעם שיצא זה עתה מעבדות בחומר ובלבנים, ועומד לפני ארבעת אלפים שנים שברובו לא יעבוד את אדמתו, אך יחגוג את החגים. מדוע א"כ הוזכר המועד החקלאי המקביל - אביב, ביכורים ואסיף?
לכן, יש הסוברים שהזכרת המועדים החקלאיים באה לעורר אותנו במחשבה להנחותינו לראות את החגים כקשורים זה לזה כקשר שבין האביב, לבין הביכורים והאסיף. לבחון את ההקבלה שבין החגים לבין עונותיהן החקלאיות ולהפיק את הלקח. מסביר זאת המגיד מלומז'ה בספרו "עבודת עבד" על קיום תהליך של הבשלת התבואה, קצירת התבואה ואיסומה של התבואה. חג הפסח - חג החרות הוא הגרעין לשלושת המועדים.
בט"ו בניסן יצאו בני ישראל ממצרים ביד רמה - הגאולה בתפארתה, התבואה צומחת ויוצאת מחביון החורף. הפסח חל בעת האביב שהתבואה בקמותיה. חג השבועות החל בעת הקציר שהתבואה נקצרת ומוכנה למאכל אדם. חג הפסח יום לידת האומה, חג השבועות - חג מתן תורה, יום היותה של האומה הישראלית ליום ה"בר - מצווה". במתן תורה טרם הגענו לשלמות. כאשר חולפים ימי הקיץ עת הגרנות ומגיעים לימי התשובה - ניתן לשמוח כי בחג הסוכות "בצאת השנה באספיך את מעשיך מן השדה" - בחג האסיף יש שכר לעמל.
להזכרת המועד החקלאי המקביל לחג: "משום דהתורה מוסבת לזמן שיהיו ישראל שרויים על אדמתם בארצם, ואז תכונות האלה שבתורה הם מעניין הזמן והמצב בהווייתם בשדה", מובא בספרו של הרב ברוך הלוי אפשטיין "תוספת ברכה" על פרשת פנחס נימוק נוסף ביכורים, קציר, שבועות, אסיף - מהחל חרמש בקמה.
אולם יש לראות שמכיוון בגלות אין לנו נחלה, שדה וכרם, מכוון יותר השם 'עצרת' שעניינו המשך לחג המצות, חג נצחי וקיים בארץ ובגולה על-פי עניינו ממצוות אכילת מצה שנוהג בכל מקום ובכל זמן... וכן נקרא אצלנו חג הסוכות - אף על-פי שהתורה קראה אותו בשם 'חג האסיף', יען כי שם חג האסיף מכוון יותר לעת שישראל שרויים בארצם על אדמתם. עניין אוסף התבואה לגורן הוא להם סמל החג, כהוראת לשון הפסוק חג האסיף 'באספך מעשיך מן השדה'...מה שאין כן בגלות שאבדנו קורת רוח ושמחת לב ממצב כזה ונשאר לנו בחג זה רק מצוות ישיבה בסוכה שאינה תלויה בארץ ונוהגת בכל מקום ובכל זמן ולכן נקרא החג הזה על שם מצווה זו 'חג הסוכות'".
סמלי החגים המציינים משמעויות של רוח וחומר המשולבים יחדיו, אין הם גורמים נפרדים יש לראות אותם יותר כניגודים משלימים.
