יש לי טבע משונה. בשובי הביתה מבילוי בחצות הלילה, אני אוהבת לדומם מנוע, לשבת במכוניתי בחושך, ליהנות מהשקט ולחשוב על קורות היום שעבר עליי. אני מביטה בהולכי הרגל הליליים, השונים כל כך מהולכי הרגל היומיים. אפשר לראות קבוצות של נערות ונערים המדברים בקולי קולות, כאילו השעה היא שעת צהריים כאילו העולם שייך רק לצעירים!
אני מביטה באנשים נושאי תרמילי גב גדולים על שכמם, יש הגוררים אחריהם עגלות סופר עמוסות בחפציהם, שיערם מגודל ועיניהם הטרוטות תרות אחר מקום בו יוכלו לבלות את הלילה...
ישנם גם זוגות צעירים הפוסעים זה לצד זו, מדברים בביישנות ומחייכים באושר ולעיתים, לא תאמינו, אני רואה זוגות צעירים, בדרך כלל דתיים, הולכים בנחת, כשהגבר הצעיר מסיע עגלה עם תינוק ואשתו פוסעת לצדו. הם מדברים ביניהם בשקט... וכולי פליאה, מה הם עושים בחצות הלילה עם תינוק רך בשנים, והלא בשעה זו הוא צריך לישון במיטה חמה ולא להיות מובל בעגלה, כשצינת הלילה שורה מסביב.
מלווה מלכה
הכי אני אוהבת לעקוב אחרי "מלווה מלכה", אותו עובד עירייה המלווה ברגל את האוטו פחוס-האף של עיריית ירושלים הנוסע לאיטו באצילת של מלכה. האיש מחזיק בידו צינור מים ו"מטאטא" עם זרם מים ואוויר את מדרכות העיר. האוטו נוסע לאט-לאט ואחריו, כשובל של מלכה, נוסעות בטור ארוך מכוניות בגדלים ובצבעים שונים צייתניות ושקטות, ללא צפצוף וטרוניות, והשיירה עוברת למול עיניי כבמחזה. מדי פעם, כשניתן, חומקת אחת המכוניות מהטור, עוקפת בזריזות את "מלכת העירייה" פחוסת האף ונוסעת חיש לדרכה.
"מלווה המלכה" מנקה את מדרכות העיר מהלכלוך ואף אנו, ננקה ביום כיפור את הלב והנשמה מכל חטאינו. חברותיי ואני, עטויות בגדי לבן, נתקבץ כבכול שנה ליד בית הכנסת השכונתי הקטן, נשמע את קול השופר שיבקיע שערי רקיע, ונזכה למחילה וסליחה מהיושב במרומים, בתקווה שימלא את כל משאלות לבנו לטובה ולברכה! ומה יותר טוב מסיפור פלאי המחמם את הלב, להתחיל בו את שנת תשפ"ב (תהיה שנה פלאית באמת)? והריהו לפניכם.
ריח של נפטלין
בימים אלה, נישאה בשעה טובה ומוצלחת נכדתי הבכורה, אביטל, המתגוררת בארה"ב, ניו-יורק, מקום הולדתה ומגוריה. בתי הבכורה, איריס, נסעה לאמריקה בעקבות האהבה, נשתקעה בה וילדה את חמשת ילדיה/נכדיי שיחיו: אביטל, אורן-יוסף, נתנאל, שירה וטליה.
חמש שנים תמימות נפגשה אביטל עם גבר צעיר ונחמד, משה שמו, ואני כבר על קוצים! לא פעם אמרתי לאיריס: "מה קורה פה? חמש שנים היא יוצאת עם בחור והוא לא מציע לה נישואים? שתיפרד ממנו ותמצא לה גבר אחר שתחלוק עמו את חייה. מה זה? אפילו מים, שיהיו נקיים וזכים ככל שיהיו, אם הם עומדים זמן רב, סופם שיסריחו"!
ואיריס, שהפכה להיות אמריקנית, רחמנא ליצלן, ענתה לי בשלווה: "אימא, אני לא מתערבת! אחרי גיל שמונה עשרה היא אחראית לחייה. אביטל ילדה גדולה ויכולה להחליט בעצמה על גורלה. יש לי עוד ילדים לטפל בהם בבית הזה, שכחת? ואני מתעקשת ואומרת לה: "איריס, מהילדה עולה כבר ריח של נפטלין, אוטוטו היא בת שלושים, תעשי משהו! אביטל היא לא כמו יהושע בן נון שאמר: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" והשמש עמדה מלכת. השעון של חייה מתקתק, הזמן רץ והיא מתבגרת. מה את חושבת, שלוחצים על כפתור ונכנסים להריון"?
"הו, אימא, מה את דואגת, זמנים חדשים זמירות חדשות! היום נשים יולדות אחרי גיל ארבעים ויותר." ואכן, תודה לאל, סופסוף הם נישאו בשעה טובה ובמזל טוב ורק אחרי החתונה, ניגלה לי סוד העיכוב. אביטל הכירה את משה כשהייתה בת 25 והוא רק בן... 20, צעיר מדי מכדי להינשא.
חמסה!
משה, חתני, הוא הבן הבכור מתוך חמישייה! כן, קראתם נכון, ח מ י ש י י ה! וכך סופר לי: משפחתו של משה שייכת לזרם חב"ד. אמו ילדה תחילה שני בנים ואז, לא הצליחה להרות יותר. היא חפצה בילדים נוספים ועברה טיפולי פוריות. יום אחד בישר לה הרופא: "גבירתי, הטיפול הצליח ואת נושאת ברחמך חמישה עוברים". "מה? חמישה עוברים אמרת"? "כן גבירתי, חמישה עוברים ואני מייעץ לך לדלל...".
"לדלל?", שאלה כולה מבולבלת, "רגע, דוקטור, מה זאת אומרת 'לדלל'"? "לדלל פירושו להוריד מהרחם שלושה עוברים ולהותיר שניים מתוך החמישה כדי לחזק את שני העוברים וכדי שייוולדו לך תינוקות בריאים. דעי לך גבירתי, ששמירת כל העוברים צופנת בחובה סכנה הנוגעת לבריאותם"!
הבשורה זעזעה את אמו של משה והיא אמרה לרופא: "אני יודעת שאתה דואג לי ולעוברים שברחמי. תודה לך על עצתך המקצועית והטובה, אך אני מבקשת להתייעץ עם הרב שלי". "בבקשה, עשי כרצונך", ענה.
ואכן, ליום המחרת אצה אמו של משה לרב הקהילה וסיפרה לו את הבשורה הטובה, שיש ברחמה חמישה עוברים! הרב שמח בשמחתה ואז אמרה לו, שהרופא ביקש את רשותה לדלל שלושה עוברים מתוך החמישה ושאלה, מה דעתו? אמר לה הרב: "אם הרופא אמר לך לדלל, אז תדללי. זה המקצוע שלו, יש לו ניסיון וכדאי שתשמעי בקולו". "תודה, כבוד הרב", אמרה אמו של משה והחליטה לשאול בעצת רב נוסף בקהילה. היא פנתה לרב השני וסיפרה לו על חרדתה והיסוסיה הנוגעים לדילול העוברים שברחמה, כפי שהציעו הרופא והרב.
הביט הלה בעיניה ואמר לה בקול שקט: "בתי, תראי כמה זמן ציפית להריון הזה וכמה טיפולים מייסרים עברת ועכשיו, את רוצה לדלל עוברים? זה כאילו את 'רוצחת' במו ידייך את עוברייך. אני מציע לך, שלא תדללי שום עובר! הקב"ה בירך אותך בחמישה עוברים והוא יעזור לך גם להבא. שמרי על עוברייך, תגדלי אותם ברחמך ותלדי אותם לשלום. אני יודע שהמשימה קשה ולא יהיה לך קל ללדת אותם ולגדל אותם, אך הקב"ה יסייע בידך וברבות הימים, תרווי מהם רוב נחת והם יטפלו בך ובאביהם בזקנתכם בכבוד ובשמחה"!
כך אמר הרב, ברך אותה והיא החליטה לשמוע בקולו. ואכן, ההריון היה קשה והלידה גם כן. נולדו בן, שלוש בנות ובן נוסף וכולם תודה לאל בריאים ושלמים! "הדבר נדיר מאד. היה מזל גדול לאמו של משה, חתנך, ממש נס! ילדים במקרה כזה, אם הם חיים, נולדים עם מומים קשים וסובלים כל ימי חייהם, לכן בדרך כלל רופאים לא מסתכנים במקרים כאלה ומדללים את העוברים. אם לאם יש חמישה עוברים, אנו מדללים שלושה, ואם יש ברחמה שלישייה, אנו מדללים שניים.
כב' הרב סיכן מאוד את האם, והיא הייתה נושאת כל חייה את פירות ההחלטה הגרועה הזאת"! כך אמר לי ידידי פרופ' בני בר-עוז, מנהל המחלקות לפגים ויילודים בבית חולים "הדסה" עין כרם והר-הצופים בירושלים.
אחרי הלידה, בני ובנות קהילת חב"ד במקום קבעו תורנויות, עזרו ליולדת עשרים וארבע שעות ביממה וסעדו אותה. הם קנו לתינוקות בגדים, חיתולים, צעצועים, מזון לתינוקות, בישלו, עזרו בניקיון את הבית וליוו את היולדת ימים רבים אחרי הלידה, עד שהחלימה לגמרי והתחזקה.
משה, חתני, הוא בכור החמישייה! אחיותיו ואחיו גדלו והם מטפלים בנאמנות אין קץ בהוריהם הרווים מהם רוב נחת, כפי שבירך אותה הרב. כל שבעת הילדים מנגנים, כל אחד בכלי אחר: משה שלנו מנגן בגיטרה ומשלים בימים אלה תואר ראשון במוזיקולוגיה. אחיו ואחיותיו מנגנים בכינור, בתוף, בפסנתר, בצ'לו, בחליל צד... ובימי חג ושמחות משפחתיות, מנגנים כל השבעה להנאת ההורים, האורחים וחברי קהילת חב"ד באזורם.
אביטל, נכדתי האהובה, הצטרפה למשפחה נפלאה ואילו הם, זכו בכלה יפה, חרוצה ומנהלת מצטיינת! עתה אני מצפה בקוצר רוח לנין/נינה, ואילו הזוג הצעיר, לא אצה לו הדרך ככל הצעירים בדורנו. אמתין עוד חודש ואז אתקשר שוב לאיריס, בתי. אולי היא תיאות לזרז את "העניינים". הפעם, כדאי לה! אם תצליח, תהפוך בקרוב לסבתא, ואין דבר יותר מקסים ומשובב נפש מאשר נכדים..., קל וחומר נינים.
עם "סיפור פלאי" כזה, ראוי להתחיל ברגל ימין את שנת תשפ"ב. אני מאחלת לכם רעיי, שנה טובה, בריאה ופלאית!