הסיפור המקראי - מספר שמות דרך ספר ויקרא וספר במדבר עד הגיענו לספר האחרון בתורה, ספר דברים - קובע קביעה חד-משמעית, שלחג סוכות יש צד
לאומי מובהק, בהיותו זכר לסוכות, בהן שהו בני ישראל בדרכם רבת השנים במדבר ממצרים לארץ כנען.
בקוראנו את מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ב' אנחנו גם עדים להיבט
הבינלאומי: "בראש השנה
כל באי עולם עוברים לפני כבני מרון". המסכת במשנה מבססת את האמירה הנחרצת על-פי מה שנאמר בספר תהילים פרק ל"ג פסוקים י"ג - ט"ו: "מִשָּׁמַיִם הִבִּיט יְהֹוָה אֶת
כָּל בְּנֵי הָאָדָם מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ
עַל כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, הַיּוֹצֵר יַחַד, לִבָּם הַמַּבִּיט אֶל-כָּל-מַעֲשֵׁיהֶם". מן הראוי שניתן את דעתנו לביטוי -
"הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם". ליחד הזה - ליחד הבינלאומי ניתן המבט האלוהי - המבט של היוצר את היחד - על כל מעשיהם.
החשוב בחג סוכות הוא בערכים החברתיים שהוא מקנה. ערכים, שבהצטרפותם זה לזה, הם יוצרים את נדבכי המערכות המשקפות את המסר היהודי בראייה החברתית. בקוראי את פרק ח' בספר מלכים א' אני עד למנהג בחג הסוכות, אחד משלושת חגי העלייה לרגל, בו שומע העם בתפילת שלמה: "אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת-לְבַב
כָּל בְּנֵי הָאָדָם" (פרק ח', פסוק מ'), ומיד אחרי הפסוק הזה באה בקשה, לא רק לבני ישראל, אלא "
וְגָם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׁרָאֵל וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה" יוגש מלוא הסעד בעת "רַעַב כִּי יִהְיֶה בָּאָרֶץ... שִׁדָּפוֹן, יֵרָקוֹן, אַרְבֶּה, חָסיִל... וְכָל נֶגַע וְכָל מַחֲלָה" (פסוקים ל"ז- מ"א). אודה, שאני נרגש מהבלטת ערך שותפות הגורל עם עמים אחרים, עמים שדת ישראל אינה דתם. אני נרגש מהפניה החוזרת והנשנית בתפילת שלמה שגם למצוקת הנוכרי שאינו בן עמנו עלינו להיות רגישים - "וְעָשִׁיתָ כְּכָל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי..." (שם, פסוק מ"ג)
חשוב מאד, שאנחנו בני העם היהודי נהיה קשובים למצוקותיו של בן עם אחר, החי לידינו ואתנו במיוחד בעת נגעי טבע קשים, המתוארים לעיל בתפילת שלמה. ישנה חשיבות רבה לשנן בימינו אלו את פניית שלמה לההענות
"גָּם אֶל הַנָּכְרִי שֶׁלֹּא מֵעַמְּךָ יִשְׁרָאֵל". זו התשובה במקורות ישראל לדפוסי התנהגות כוחנית בוטה וגסת רוח, שהשתלטו על חיינו בשם מקורות ישראל, וזאת תוך כדי פגיעה קשה בערכי היהדות.
בקוראי את תפילת שלמה (מלכים א', פרק ח') המתייחסת לתפילה בעת העלייה לרגל בחג סוכות, מתחזקת בי התחושה כמה יפה לומר: "אַתָֹה בְּחַרְתָּנוּ
עִם כָּל הָעַמִּים". מאשר לומר: "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ
מִכָּל הָעַמִּים". בפירוש "תוספתות יום טוב" למשנה נכתב "אם בראש השנה כל באי עולם, לא רק ישראל, עוברים תהליך... בסוכות, הנקרא החג, גם ברכת הגשמים ניתנת למשמע כמיהתו של כל עובד אדמה, ברכת הגשמים האלוהית ניתנת
לא רק לישראל, אלא לכל באי עולם, כדי שיתברכו בהם גשמי השנה".
אודה, שאני סולד מקורבנות של בעלי חיים. הייתי מעדיף, שאלוהים היה שועה לקורבן של קין - קורבן יפה מפרי האדמה ולא שועה לקורבן של הבל - קורבן דמים מבשר של בעל חיים. אך אתגבר על סלידתי מקורבנות של בעלי חיים ואתייחס למנהג של הקרבת שבעים פרים בבית המקדש בחג הסוכות.
אל המנהג הזה מתייחס בגמרא רבי אלעזר: "שִׁבְעִים פָּרִים כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אוּמוֹת הָעוֹלָם". ועל כך מוסיף רש"י: "לכפר עליהם, לכפר על חטאי שבעים האומות,
כדי שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג סוכות על המים". כן, אני נרגש מערכי שותפות הגורל עם עמים אחרים כפי שבא לידי ביטוי בדברי רבי אלעזר וביתר נחרצות בפירוש של רש"י.
