"עדינה" מתאימה עצמה לסביבה

"עדינה" / תפארת חקק

"עֲדִינָה" - מִילָּה פְּשוּטָה בְּלִי הֶסְבֵּר. אֲנִי הָיִיתִי "עֲדִינָה" עֲבוּרָם לְגַבַּי זוֹ הָיְתָה קְלָלָה. צְנוּמָה וַעֲדִינָה הָיִיתִי בְּשִׂמְלָה כְּחֻלָּה. לְבוּש אַחֵר. הָיִיתִי תּוֹהָה וּמְגַשֶּשֶת. חֲדָשָה בַּקִיבּוּץ וַחֲרֵדָה מִן הָרֶשֶת. יְרֵאָה, מְלֵאַת פְּלִיאָה מַתְאִימָה עַצְמִי לַסְּבִיבָה. מְבַקֶּשֶת מִלָּה שֶל קִרְבָה. וְאָז הַמִּלָּה נִזְרְקָה לְעֶבְרִי: "עֲדִינָה"! וּבְתוֹךְ הַמִּלָּה הַיָּפָה הָרַכָּה רָאִיתִי אֶת הַתְּהוֹם. תְּהוֹם עֲמֻקָה.

כללי

השיר נקרא "עדינה". מילה אחת המשמשת כציר לשיר שלם המעלה את הניגודיות האנושית בין המהות העירונית למהות הכפרית או הקיבוצית. הניגודית בשיר מתבטאת גם באחד מול הרבים, החברה הבאה מהעיר מול אנשי הקיבוץ, היינו חוסר איזון בין אחדות רעיונית התנהגותית של אנשי הקיבוץ לעירונית העומדת עם כל מורשתה והתנהגותה מולם. לפי התיאור של "יראה", "מלאת פליאה" "חרדה מן הרשת" ניתן להבין שמדובר בילדה ולא באישה בוגרת. ילדה שבאה לקיבוץ והוא חדש עבורה כולו פלא שהרי מעולם לא ראתה צורת התיישבות כזאת. ולכן המבט הוא לאחור, לתקופה מעברה של הדוברות. והיא גם כותבת בלשון עבר: "אני הייתי", "הייתי תוהה". האמת שבעבר המרחק בין המנטליות העירונית לזו של הקיבוץ הייתה רחוקה מאוד (היום המצב שונה ויש קרבה יתרה בין העיר לקיבוץ). [הערה ביוגרפית: הכותבת גדלה בפולין עד גיל 10 בעיר ליגניצה. עלתה לארץ והייתה תקופה קצרה בבית ספר בקריית שמונה, ואז משפחתה נקלטה בקיבוץ].

מעבר לשיר גופו

בית ראשון

"עֲדִינָה" - מִילָּה פְּשוּטָה בְּלִי הֶסְבֵּר. אֲנִי הָיִיתִי "עֲדִינָה" עֲבוּרָם לְגַבַּי זוֹ הָיְתָה קְלָלָה. לכאורה "עדינה" מצטיירת בעיני הדוברת ובינינו כמילה פשוטה שאינה טעונה הסבר אך מתוך דבריה שלה יוצא שלגביה יש הסבר, ולא סתם הסבר, אלא הסבר מעמיק, צורם וצורב עד כדי כך שהדבקת התואר הזה לדוברת כמוהו כקללה. ולמה קללה? כי המלה "עדינה" כאילו תייגה אותה אל העיר. בידדה אותה מהחברה החדשה אליה הגיעה. והייתה כמעין אות קין לגביה. ולא זה מה שהיא רצתה. מבחינה אומנותית ספרותית יש בפתיח שלושה דגשים חשובים ראויים לציון: א. מעין אוקסימורון בין מהותה של המילה "עדינה" למהותה של המילה "קללה". דבר והיפוכו (גם במילים לכשעצמן וגם במהותן ובמשמעות שלהן). ב. הפתעה מוחצת. איש לא ציפה למרחק כל כך גדול בין "עדינה" ל"קללה", כלומר המרחק כעוצמה לביטוי השירי. ג. ההפתעה בניגודיות שבין "עדינה" ל"קללה" מושכת את הקורא הסקרן לתוך השיר כדי להבין מדוע היא רואה עדינה כקללה. המשוררת משתמשת בהגדה בין שתי מילים ליצירת דרמטיזציה כבר בפתיחה וכך מושכת את הקורא אל תוך השיר. זו אומנות. ספרותית.

בית שני

צְנוּמָה וַעֲדִינָה הָיִיתִי בְּשִׂמְלָה כְּחֻלָּה. לְבוּש אַחֵר. הָיִיתִי תּוֹהָה וּמְגַשֶּשֶת. חֲדָשָה בַּקִיבּוּץ וַחֲרֵדָה מִן הָרֶשֶת. יְרֵאָה, מְלֵאַת פְּלִיאָה מַתְאִימָה עַצְמִי לַסְּבִיבָה. מְבַקֶּשֶת מִלָּה שֶל קִרְבָה. וְאָז הַמִּלָּה נִזְרְקָה לְעֶבְרִי: "עֲדִינָה"! הבית השני - להכיל את האחר בקבוצה - ממרחק הזמן המשוררת רואה את עצמה כילדה הבאה לקיבוץ בשמלה הכחולה הנקייה מכתמים, היפה, אולי החגיגית משהו כנגד הלבוש של הקיבוצניקים. לעומתם לבושה הוא אחר. כאן היא מפרטת תחושות רגשות ומהות - הדוברת מפרשת את נקודות המבט של הקיבוצניקים המסתכלים בה לא בתוכן, אלא בצורה: והצורה היא הלבוש, היוצא דופן מבחינתם. היא בשמלה כחולה והם... (כנראה בסנדלים ומכנסי ספורט וכובע טמבל). הייתי אומר בצורה מטפורית "הקודש = השמלה הכחולה היפה, קרי הלבוש העירוני, מול החול" = הלבוש הקיבוצניקי האופייני. והתוצאה של הצורה - הלבוש, משפיעה על התוכן הפנימי; התחושות של זרות, שונות, והמכלול הזה של תחושות ורגשות מביכות את הדוברת. כאן היא מעלה מול ההרגשות הסברים משלה: תוהה ומגששת. הסיבה - חדשה בקיבוץ. תחושת פחד ויראה לגבי ההתאמה וההסתגלות מעצם הפליאה שנפלה כאילו אל עולם אחר. "מתאימה עצמה לסביבה" כך לדעתה! בגלל שהיא משתדלת ומאמינה שהיא אכן מתאימה עצמה לסביבה. ולפיכך, היא מבקשת היזון חוזר באישור ההתאמה. והאישור יכול להיות במלה שמבטאת קרבה. היינו, קבלה שלה להיות כאחת משלהם. אך מה שהיא מקבלת זה בהחלט מה שלא עמלה עבורו. "עדינה"! הם אומרים לה... אך את המילה שהייתה רוצה כל כך לשמוע היא לא מקבלת מהם. לא משום שהם לא היו רוצים לרצות אותה, אלא שהם לא מבינים ולא מכירים דרך אחרת! או הסתכלות אחרת עליה.

מבט אמנותי על השיר

שוב יש הנגדה אך הפעם בין צד גלוי: האמירה שלהם "עדינה", לצד הנסתר כביכול, הלא גלוי של הבקשה האחת למלה של "קרבה", מלה שידועה לדוברת עמוק בלבה אך לא ידועה לא לאנשי הקיבוץ וגם לא לנו הקוראים. המלה היא בבחינת צא ונחש בעצמך! או לקט את נתוני השיר שנתתי לך עד כה והבן בעצמך מה המלה המתבקשת! גם הנגדה או קיטוב היוצרים מתח דרמתי וגם חידה? זה אלמנט שירי מתוחכם ויפה מצד תפארת. הבית האחרון הוא הפואנטה של השיר: כלום לא הועיל, שהרי בתוך התואר הזה שנתנו לה "עדינה", יכולה הייתה לראות רק דבר אחד: מעין מרחק תהומי בין העירונית המצטיירת שונה בעיני בני הקיבוץ, ולחוסר היכולת מבחינתה להשתלב מיד בחברה הקיבוצית. אם האחר נותר אחר, אין יכולת השתלבות. אך אם התחושה הייתה ש"האחר הוא אני", יש אז צעד להתקרבות.