הרהורים בעקבות ההצגה "אשכבה" (א')

לפני עשרים ושתיים שנים בחודש מרס 1999, ראיתי בפעם הראשונה את ההצגה "אשכבה", שכתב וביים המחזאי חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי, כשאת תפקיד הזקנה מלאו באותם ימים שחקני מאוד מרשימים, זהרירה חריפאי, זכרונה לברכה, ואת תפקיד הזקן מילא יוסף כרמון. השבוע חזרתי פעם נוספת לתיאטרון הקאמרי עם זיכרונות מרגשים מהמפגש הראשון לפני כעשרים ושתיים שנים עם ההצגה "אשכבה". מצאתי עצמי שעה ארוכה בתום המחזה יחד עם כל הקהל מצטרף לגלי מחיאות הכפיים הסוערות תוך הבעת התרגשות על החוויה האמנותית, לה זכיתי, לה זכה הקהל שמילא את האולם עד אפס מקום, למרות שמדובר בימי קורונה והגבלות של משרד הבריאות, הקהל לא נתן לשחקנים לרדת מהבמה. "אשכבה" זה המחזה האחרון, שכתב וביים המחזאי חנוך לוין. המחזה משלב שלושה סיפורים שכתב אנטון צ'כוב. את שלושת הסיפורים של צ'כוב הביא חנוך לוין לכלל סיפור אחד, המשתלב בהזיה בימתית, שבמרכזה ניצבים במלוא קדרותם המוות והאבדון. מתוך העיסוק במשעולי החיים ונפתוליהם המסתבכים, משעולי חיים המדדים על סף הכמישה והכיליון של החיים, אנחנו פוגשים בהצגה את ההתמודדות הקשה בשאלות יסוד קיומיות הפוקדות את חיינו. אני כצופה, המטפס ולעתים מדדה לאטו שעון על מקל ההליכה במעלות העשור התשיעי של חיי, גם אני מוצא עצמי מתמודד עם הרבה קשיים ומפגעי חיים, שאיתם מתמודדים גם גיבורי המחזה. אבל בהצגה הייתי מרותק שעה וחצי להתרחשויות במחזה, הקוראות לי, ליתר דיוק דורשות ממני למעשה לא להרפות, להמשיך ולהתמיד במאבק למען העצמת ההיאחזות האיתנה בחיים, תוך כדי השקעת כל המאמצים ובעיקר השקעה רבה של חשיבה, איך לתת תוכן ערכי לכל רגע של ההיאחזות בחיים, למרות המגבלות הגופניות, שניצבות כמכשול קשה ושלעתים מרפות את ידי. חשתי בהצגה שעלי לא לתת לכל מכשול להכשיל ולסגור עלי, יהיה זה גם המכשול הקשה ביותר. יצאתי מההצגה, כשאני משנן לעצמי את חובתי להתגבר על כל מכשול, כשהמטרה היא היאחזות בחיים. לזכור ולא לשכוח את נכדי היקרים אביב וזאב, שרוצים את סבא, וסבא רוצה אותם. לזכור שיש לי רעייה אוהבת, חברה לחיים כבר כשבעים שנה וילדים אוהבים. המחזאי חנוך לוין בצעירותו נהג להצליף ללא רחמים בקהל בטקסטים נשכניים במיוחד, שלעתים היו מאוד בוטים, והייתי מעז לומר שגם לא פעם היו מאוד גסים, גסות ששילבה צחוק עד כאב. מהטקסט של חנוך לוין במחזה האחרון - "האשכבה" - נעלם לחלוטין הקול הנשכני והמעטפת הבוטה של ימי הנעורים. את מקומותיהן של הנשכניות והבוטות עם הקול הכואב והמכאיב תפס בעוצמה רבה הקול החומל על הבריות. זה קול שקט ושלוו רווי החמלה והרחמים, שקיבל חנוך לוין מתנה יפה מצ'כוב. הקול החומל הוא למעשה בהרבה יותר מקרב אותי כצופה במחזה לזעקה הגדולה הטמונה בו. המבט הריאליסטי הנוקב של צ'כוב פינה מקום למבט הגרוטסקי של חנוך לוין. מבט שאינו מניח לי לרגע להפסיק להתמודד עם כתב התביעה, שההצגה תובעת ממני לעשות הכל כדי להיאחז בחיים תוך יציקה תוכן של עוצמות ערכיות, הנותנות טעם לחיים. הנותנות טעם להכרח ההיאחזות בחיים, למרות שלל הקשיים שמערים מטעמו העשור התשיעי לחיים על הגוף בחיי היום-יום. והוא מערים יותר מדי קשיים פיזיים ונפשיים.