הסיפור שלי מתחיל בדואר. דואר ישראל בסמלו הידוע של צבי - מהיר כצבי? ובכן, השנים הוכיחו שמהירות זה עניין של תשלום נוסף. כלומר הדואר מוכן לשלוח לך את החבילה במהירות, אבל על זה תצטרך לשלם. מה שהיה אמור להיות ברור מאליו כבר לא ממש ברור מאליו. בהמשך חברת החשמל תאפשר לך לקבל חשמל רצוף אם תשלם תוספת, וחברת המים תיתן לך מים נקיים אם רק תוסיף. התחלנו עם נוסטלגיה.
כילד הגעתי מדי שבוע עם סבא שלי זצ"ל לתא הדואר שיש לו. לא לכולם היה כזה, והיתרון בתיבת דואר היה שהדואר יגיע ליעדו מה שלא היה מובטח אצלנו בשיכונים, שהתחילו תמיד עם דלת כניסה יפה ותא דואר לכל שכן, וקצת פחות משנה לקח לדלת להיעקר ולמכתבים להיות סתם מונחים על ארון החשמל בהנחה שיש בכלל. המכתבים עפו להם עם הרוח, וכך תמיד חיינו בשאלה האם המכתב שלי יגיע ליעדו?
הדוורית - זו תמיד הייתה דוורית עם תיק צד גדול והדבר (שזה מוזר לומר את זה על דוורית) שהיה מאפיין אותה היא חלוקת הגומיות לילדים. אז לא היה סטוק ולא היה ניתן למצוא גומיות בקילו. עם הגומיות היינו עושים מקלעים, יורים בעזרת האצבע, ובכלל הגומיות האלו הבטיחו לנו אחר-הצהריים פחות משעממים מהרגיל. בכל מקרה הדואר שלנו כבר לא כזה.
ברוך השם שהחבילות מגיעות לא רק לדואר אלא גם למכולת השכונתית כך שניתן להגיע ולאסוף בתור מינימלי, מכתבים מגיעים בעזרת המייל, דוורים הם כבר לא בדיוק עובדי הדואר. אפילו שר הדואר הוא כבר שר התקשורת. סניפי הדואר כבר מוכרים לנו טלפונים, מנורות, וביטוחים בנוסף למה שהם אמורים לעשות, גם כי העולם גלובלי וגם כי צריך להתעשת ולהבין שאם אתה לא שם אתה לא קיים. ועל זה כדאי לחשוב.
ככה או ככה הגיעו לידיי מעט שטרות זרים שנשארו אצל אבי ז"ל וחשבתי ללכת ולהמיר אותם בשטרות זרים אחרים בסניף הדואר המקומי. זה אמור להיות בטוח יותר, זול יותר ומהיר יותר. לגבי שני הראשונים יש על מה לדבר, אבל לגבי העניין האחרון ובכן, גיליתי שממש לא. הגעתי לסניף וגיליתי שהדואר השיק שירות חדש - "תור בקליק".
בלי תור
עניינה של התוכנית היא שלא נוכל להגיע יותר לסניף מבלי לקבוע מראש. בכל עניין לדואר רשום, חבילה, תשלום עבור חשבונות, תשלומי ביטוח לאומי ואפילו לקנות בול. תגיע בשעה היעודה ומיד יקבלו את פניך בתופים ובמחולות. הבנתי. הזמנתי תור בקליק והתכונתי לצאת לדרכי ולחזור בשבוע אחרי. קצת רחוק אבל שווה.
הלכתי וחזרתי בשבוע אחרי בשעה היעודה - שמונה בבוקר. כבר בהגיעי לסניף השתרך לו תור ארוך מחוץ לסניף, תור שעבר כולו לעמוד מול המכשיר המנפיק מספרים. פרט לאחד שאותו אני מכיר ושנקט בשיטת ה-"להבל תרווח". כלומר ניגש בלי תור, עשה פרצוף אהבל וקיבל שירות. כל השאר נעמדו מול התור.
כך מצאתי את עצמי יושב חצי שעה בסניף כשכולם עוברים ורק אני ממתין. שאלתי, נתבקשתי לשבת בסבלנות שוב שאלתי, ולבסוף הגעתי לעמדה עם פתק עליו כתוב במפורש - המרת מט"ח. רק שהפקידה שישבה בחלון התנצלה שאין לה בכלל מט"ח ושלחה אותי שוב לעמוד בתור תוך הבהרה שבהמרת השטרות שלי אצטרך לשלם פעמיים עמלה. כך נגוז לו הרעיון של המרה בזול.
הדקות חלפו, החשש מהדבקות גבר ואני עזבתי את הסניף. את השטרות המרתי במקום פרטי שהוא אולי יקר יותר ופחות אמין אבל לפחות מהיר. ליד המכשיר המנפיק את התורים עדיין השתרך לו תור ארוך מורכב מבני הפזורה, מבוגרים ועולים שניסו לשווא להתמודד עם המכשיר. הם לא הבינו שמדובר בהזמנת תור וגם לא חשבו לשים שם מישהו שיסביר להם. ניסו וניסו עד שהתייאשו.
מכאן בקשתי למנכ"ל הדואר שבוודאי קורא, מביט, ושאך לא מזמן הוציא את תוכנית תור בקליק לפועל (הדוד שלו התקשר ושאל מה עושים עם הבן שרק השתחרר ומחפש עבודה, אז מצאו לו עבודה בתור יועץ פרסום) וגייס לשם כך את מגי אזרזר (אזרזר זה תמיד טוב, שלא יגידו שאנחנו מגייסים רק סלבים לבנים).
ילך אדונינו לסניף הדואר שליד ביתו וימתין קצת בתור. במקביל שיעשו זאת גם כל חברי ההנהלה בין ישיבה לישיבה. זה מוריד קצת מהבורקסים. שיראו את אותם מבוגרים, עולים, המנסים להוציא תור וכדברי נדב איל, מחזרים על הפתחים, מנסים למצוא חן בעיני הפקידה שאולי תקבל אותם גם אם לא קבעו תור. זה לא קיים באף מקום בעולם, אבל בדואר טוענים שזה רק קיצר את התורים. ובכן חשוב לגלות למה התורים התקצרו. אבל זה כבר למנכ"ל הבא שיגייס לשם כך את הבת של המזכירה שלו - היא בדיוק סיימה תואר בתקשורת וצריכה ניסיון כדי שתתמנה כנציגת ציבור לוועדות כוח אדם בעירייה. בינתיים נחזור לשיטת ה-להבל תרווח. לפעמים זה עובד לפעמים לא. כמו הדואר.
