במאמרו "הקונספציה"
1 מבקש ג'קי חוגי להחזירנו לימי השלווה המדומים - לאחר הניצחון הגדול במלחמת "ששת-הימים", ותחילת התקופה של קיפאון ושנת מרמיטה - שנפלו על המדינה המנצחת, שפחדה להשתמש בתוצאות הניצחון לעיצוב מציאות מזרח-תיכונית חדשה. באותם ימים כנראה טרם הבננו כהלכה שבפוליטיקה אין סטגנציה; הכל דינמי ומתפתח. המציאות דינמית במיוחד לאחר שינוי שבא בעקבות מכה צבאית אדירה כל-כך, שחייבה את כל תושבי האזור ובעלי העניין בו לחשב מסלולים מחדש.
במציאות חדשה זו השתעשעו מדינאים כאן ושם ברעיונות הזויים ומשונים - מחרם טוטאלי על ישראל וסירוב לשוחח עימה ועד ניסיון לכפות עליה באמצעות האו"ם לוותר על כל הישגיה, לחזור לגבולות 1967 ואז לאכוף עליה פתרון שרירותי שיסכן את קיומה; אין בהיסטוריה דברים כאלה. המצע לניתוחו של חוגי הוא נאום בנט באו"ם (27.9.2021), בו נמנע מאזכור הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ובצדק.
ניתן למנות לפחות ארבע סיבות טובות לכך: א. הפלשתינים עדיין נצבים על אותן דרישות היסטוריות מ-1967 ואינם מוכנים לזוז מהן אף מילימטר, חרף הסכמי אוסלו. דרישות אלה כפי שמגדירים זאת האמריקנים הן "NON STARTER". אין שום סיבה בעולם שישראל תעורר את הנושא דווקא מעמדת המוצא העיקשת של הפלשתינים. ב. סוף תקופת נתניהו הביאה לנו את "הסכמי אברהם" המוכיחים עצמם כדינמיים ומתפתחים יפה במישור הפוליטי ובמישור הכלכלי גם יחד. הפוטנציאל הטמון בהם גדל, ככל שהמתיחות מול אירן תופחת והולכת. מדוע אפוא לזוז מהם ועוד לערב בהם גורמים מפוקפקים כעצרת האו"ם? ג. המציאות מול חמאס דינמית ורגישה; כלל לא ברור אם אנו הולכים לעימות נוסף או להסדר בעיית הרצועה. לישראל אין עניין לערב בכך גורמים שאינם יכולים או אינם מעוניינים לתרום לנושא תרומה חיובית. ד. המציאות הפוליטית סביב הממשלה הנוכחית בישראל, איננה נוחה לדיון בסוגיה כה מהותית וכל-כך שנויה במחלוקת בישראל פנימה. מצב הממשלה אינו יציב לפחות עד לאישור סופי של התקציב, ושיווי-המשקל הרופף בו מתנועע ראש הממשלה וממשלתו אינו רקע ראוי ל"עשיית גלים" בזירה הבינלאומית. ה. הנושא המרכזי של ישראל מלבד הקורונה, היה ונותר הגרעין האירני. לאחר חילופי הממשל שם, לאור יציאת ארה"ב מהאזור והמשך הפקת האורניום המועשר ופיתוח הטילים הבליסטיים, אין ישראל זקוקה לחזית נוספת יזומה על-ידה.
המסקנה העולה מכל אלה היא שטוב מאוד עשה בנט שנמנע מלעסוק בבעיה הכי מורכבת והכי בלתי ודאית בביקורו החטוף באו"ם, כאשר אין בפיו למעשה שום מסר חדש. כל מה שהוא מבקש לקדם, ראוי לשקט תעשייתי ולפעילות אינטנסיבית אך שקטה. העובדה המוכיחה הנחות אלה היא דבריו של אבו-מאזן במהלך הביקור (בנאום מוקלט באו"ם, 26.9.2921) בהם הודיע לישראל אולטימטיבית שעליה "להסתלק" מאיו"ש תוך שנה וָלא, יחזרו הערבים לעמדות המוצא שלהם משנת 1967. משמעותו של איום זה אם יתבצע, הוא ביטול הסכמי אוסלו ועימות אלים בכל ארץ ישראל המערבית. את תחילתן של הכנות למהלך כזה אנו רואים לאחרונה בהערכות הכוחות הפלשתינים באיו"ש, באי-השקט ובאלימות הפושה בקהילה הערבית בתוך ישראל, ב"גיהוקים" שונים לאורך גבול הצפון ובהתנהלותם של ידידי ישראל במערב, המבקשים להחזירה "בכוח" לפתרון כפוי של "שתי המדינות".
חוגי מתעלם משיקולים אלה שהם ליבת המציאות העכשווית ומנסה לגרור אותנו לעבר הרחוק, רחוק יותר אפילו מימי נתניהו ה"עליזים" בעשור האחרון. הוא מדבר על קונספציה בהתייחס לסטגנציה הזמנית שכפו "הסכמי אברהם" על הפעילות באיו"ש בלשון ביקורתית, אולם מצד שני מנסה הוא לגרור אותנו לקונספציה הגרועה יותר של "פתרון שתי המדינות", כשברור שרוב הציבור בישראל (גוש הימין המלא) מתנגד לו. כחלופה העומדת בסתירה עם בקורת הסטגנציה, הוא מנסה להחזיר אותנו ל"מדיניות הדיבורים ללא תכלית", שפיתחו מדינאים קצרי-ראות בבחינת כדורי הרגעה לשטח על-מנת למנוע תסיסתו - מין סיסמת סרק שעיקרה: אם מדברים אז "לבטח" לא יורים. - המציאות בעזה אינה מוכיחה זאת.
כבר נאמר לעיל שבפוליטיקה אין ריק והפוליטיקה הישראלית-פלשתינית אינה שונה. שטחי איו"ש לא ישארו ריקים ועזובים עוד עשרות שנים, מפני שישראל וגם הפלשתינים לא יותירום כך; - זו אשלייה מסוכנת. חוגי כמי שמסתובב בשטחים אלה ומדבר גם עם אנשי הצד השני, יודע שגם כיום לא שורר שם שקט; השטח תוסס ושני הצדדים מקיימים עליו מאבק-השתלטות מתמשך. המתנחלים הם שליחי היישוב הציוני למאבק זה, כשם שתנועת ההתיישבות הקיבוצית הייתה שליחת היישוב לפני הכרזת המדינה.
ישראל חזקה יותר וכיום גם מפוצלת דיה בכדי לא לבצע מהלכים דרמטיים תחת לחץ. הממשל האמריקני אינו נוח לכך, אבל הדברים עשויים להשתנות כבר ב-2022 ובוודאי ב-2024. רוסיה נוחה יחסית כיום, כל עוד פוטין הוא הנשיא; וסין החלה לא מכבר, במסע חדירה רציני ומקיף למרכז אסיה ומזרח אפריקה ובמהלך העשור הקרוב תהפוך לכוח משפיע מאוד על הפוליטיקה האזורית. כיום, יכולה ישראל עדיין להתנהל מתוך חישוב קר ולקבוע עיתויי מהלכים אסטרטגיים כפי שנוח לה. אולם אין שום ודאות שבעוד שנתיים ואולי אף פחות, יהיה המצב דומה.
בשעה זו השאלה החשובה ביותר היא רעיון המערך האזורי הפרו-מערבי המתרקם סביב "הסכמי אברהם" ועד כמה יגבילו הם את חופש הפעולה של ישראל. כלולה בכך גם השאלה עד כמה יהפכו מצרים וירדן לחלק מהם ואם ומתי תצורף להם חתימתה החשובה של סעודיה. בשילוב עם מצב משטרו של ארדואן בטורקיה על-רקע בריאותו הרופפת, ו"ברית מזרח הים-התיכון" - יוון, קפריסין, ישראל ואולי גם איטליה
2; מדובר במציאות גיאופוליטית שונה לחלוטין באזור זה. מובן שאין להתעלם מכך שמול מערך זה ניצב איום הגוש האירני על כל היבטיו.
דומני שברחוב הפלשתיני דברים אלה טרם נקלטו כהלכה, אך הם יקלטו במהלך השנתיים הקרובות. הכוחות המרחביים פועלים בעיקר באזורי הוואקום שבו, שחלקם נוצרו עקב תכנון לקוי של הסכמי סייקס-פיקו (16.5.1916),
3 וחלקם בשל שינויים במארג הכוחות הערביים הסוניים המהווים בו רוב ומגמות ההתפשטות של אירן וטורקיה; גם לצמצום המעורבות המערבית, במיוחד זו של ארה"ב - חשיבות ההולכת וגוברת. בתהליכים אלה אין קונספציה
4 אבל קיימת מידה של אינרציה שמשפיעה על קצב האירועים.
נראה שחוגי התרגל לא-נומליה הישראלית שלפיה ישראל היא "צבא שיש לו מדינה" ולא להפך. במאמרו הוא כותב בין אחרים: "מעניין מה חושבים גורמי המקצוע בישראל על בחירתו של ראש הממשלה להתעלם מן הבעיה הפלשתינית. האם השב"כ שותף לעמדה הזו, וצה"ל, והאם גם ראש המטה לביטחון לאומי, יועצו הקרוב של בנט אייל חולתא, סבור כי יש להסירה מן השולחן?" נניח שחלק מהם חושבים אחרת, האם הדבר מחייב בהכרח את ראש הממשלה והממשלה? ראיית דברים זו אצל פרשן ותיק ומנוסה כחוגי מעוררת בי צמרמורת. לתומי סברתי שאזרחי ישראל בוחרים הנהגה פוליטית בכדי שתוציא לפועל את המדיניות הרצויה להם. מי מהפקידים הממונים או אנשי הצבא שאינו מסכים עם החלטות הממשלה, חשוב שלא ישאר בתפקידו.
העובדה שחשיבה גיאופוליטית עצמאית של ראש הממשלה ועוזריו, תוך וגם חרף התייעצות ושמיעת דעותיהם של כל המומחים האמיתיים והמדומים, מתווה את המדיניות הלאומית, נחשבת בעיני חוגי ל"קונספציה". ייתכן שאינו יודע מה הוא שח או לחלופין, איננו מבין את פרוש המלה. בעיני זהו ממשל דמוקרטי נכון ותקין. בין מדינת-ישראל הציונית לפלשתינים (ערביי ארץ-ישראל) פעורה תהום של שאיפות מנוגדות שאותן לא ניתן ליישב על-ידי הרס הקיים (מדינת ישראל) והחלפתו בקיים חדש ושונה. מאידך-גיסא, קיים פוטנציאל אזורי לפתרון הסכסוך, אבל כולו נתון בידי הערבים. הם הרוב במרחב, הם מחזיקים ברוב המכריע של הנכסים הטריטוריאליים והם שלא ינזקו אם יפעילו פתרון גיאופוליטי מוסכם, בתום לב ותוך השתתפות כל הנוגעים.
5 אין שום היגיון להחזיר למסכי הדימויים את החזיונות ההיסטוריים האפוקליפטיים בכל פעם שנוצרים חילוקי דעות בין אלה הגורסים כניעה ישראלית או ויתורים ללחץ ערבי כדרך הפעולה היחידה האפשרית. כשלון שיקול הדעת של הנהגת המדינה ערב מלחמת יום הכיפורים, שהתחילה בניגוד לכל עקרונות היסוד של ניהול רציונלי של מאבק מזויין, הינו לקח חשוב לתורת הביטחון הישראלית ללא קשר לאירוע פרטני כזה או אחר. במדינה קטנה בשטחה כישראל, אינך יכול לנהל אסטרטגיה של התשה מהסוג שניהלה רוסיה נגד פלישת גרמניה אליה, במלחמת העולם השנייה. בכל עת שעולה על הפרק דילמה בעלת אופי דומה, עדיף לדון בה דווקא מהפרספקטיבה של אירועי מלחמת ששת הימים ותוצאותיה. מלחמה זו נוהלה נכון, התחילה במהלך יזום, מהיר, מפתיע ובעל ממדים אסטרטגיים מרחיקי לכת.
6 שתי הדוגמאות ניצבות כיום לנגד עינינו כעובדות חיות - עדות למעשים שהתחוללו כאן שרבים מאיתנו היו עדים להם ולתוצאותיהם. את העמדות המדיניות וההסברתיות של ישראל ואת תורות המלחמה שלנו, יש לבסס על הניסיון ולא על אשליות או קונספטים הפוכים לאלה שמלמדת אותנו המציאות. אם יש ממש בטיעון על קונספציה מסוכנת, הרי הוא מוטמע כולו ברעיון שתי-המדינות של אוסלו. אחרי לקחי יום הכיפורים, נעה המטוטלת הלאומית שוב לעבר קונספציית "הכניעה ההכרחית" כיסוד להסדר מדיני והביאה לנו את הרפתקת אוסלו שכשלה.
עם זאת, צודק חוגי שבעידן המודרני המלחמה שבין המלחמות (מב"מ) אינה מתנהלת רק בזמן בו רועמים התותחים. היא מתנהלת ברציפות לפני, תוך כדי ואחרי השימוש בכוח צבאי. לכן, ההסבר האידאולוגי הישראלי למהות הציונות וצדקת עמדותיה בשאלת א"י וגבולות הביטחון, חייב להתחיל עם יסוד התנועה הציונית ולעבור דרך הצהרת בלפור (1917), על הקמת בית-לאומי יהודי בא"י. מכאן להמשיך לאופן בו החל שוד הטריטוריה שהובטחה לתנועה הציונית על-ידי חבר הלאומים
7 ע"י הבריטים והערבים. המנדט שניתן לבריטניה על א"י על-בסיס הצהרת בלפור, נוצל על-ידה משיקולים אגואיסטים ואנטישמיים להקמת אמירות עבר הירדן (אפריל 1921) מבלי שעשתה דבר למען העם היהודי.
8 במהלכים אלה הפכה בריטניה לאויבת החריפה ביותר של הציונות - תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי.