התאונה הכמעט קטלנית בדרך לסיוע ל"כיפת ברזל" היא קריאת השכמה לישראל שבקונגרס האמריקני הולכת ומתפתחת מציאות חדשה שלא הכרנו עד כה. אומנם הסיוע עבר בסופו של דבר, ואף ברוב מרשים, אך מקומה של ישראל במיכלול ההתייחסות האמריקנית שינה גוון בהשוואה לעשרות השנים האחרונות — וזאת לא מפני שהנשיא ביידן או הגוש המרכזי במפלגה הדמוקרטית שינו את יחסם הידידותי כלפי ישראל, אלא מפני שהמצב הנחות יחסית של הסיעה הדמוקרטית בשני בתי-הקונגרס, ובעיקר בבית-הנבחרים, כלומר הרוב המצומצם שלה, מעניק מישקל-יתר למחנה "הפרוגרסיבי", כלומר השמאלי, המונה כ-100 מחברי הבית, כולל ה-SQUAD שהוא חלק ממנו והמורכב ממיספר חברות קונגרס, רובן מוסלמיות, ששמו להן למטרה להביא לשינוי יסודי במעמדה החיובי של ישראל בעיני הציבוריות האמריקנית בכלל ובקונגרס בפרט.
יחסי הכוחות הבלתי מאוזנים האלה גם מסכנים את תוכניותיו האחרות של ביידן, לרבות בתחום הכלכלי. הדמוקרטים והנשיא ביידן עצמו משלמים עכשיו את מחיר ה"רק לא טראמפ" במקום שיגבשו מדיניות בנושאים החשובים באמת. מי שנחשבת למנהיגת הקבוצה השמאלנית, אלכסנדריה אוקזיו-קורטז, כבר הודיעה שהיא מתכוונת להתנות כל סיוע לישראל כולל ביטחוני, בצעדים לטובת הפלשתינים — וקבוצה נוספת של כ-20 חברי קונגרס, כולל כמה יהודים, העלתה הצעת חוק להכרה אמריקנית לאלתר במדינה פלשתינית אף ללא מו"מ עם ישראל — שגם הארגון האנטי-ישראלי "ג'יי סטריט" ו"ידידי שלום עכשיו באמריקה" תומכים בה. לא איש מסוים או מפלגה מסוימת בישראל, הם המטרה לחיציהם, אלא עצם קיומה של מדינת-ישראל, כפי שהובלט בבירור בעניין "כיפת ברזל". בשלב זה אומנם אין סבירות רבה שיוזמות אלה תיזכנה ברוב, אך הן מצביעות על שינוי מגמות שניזון מהאווירה האנטי-ליברלית המתפתחת בחלקים מהחברה והתרבות האמריקניות, לרבות תופעות "ביטול התרבות" וסתימת הפיות של מי שנחשדים בעיני השמאל שאינם "הולכים בתלם" או שמשמיעים בארועי תרבות ובאוניברסיטאות דעות שאינן תואמות את "מדיניות הזהויות" שלו. הסנטור הדמוקרטי המנוח דניאל פטריק מוינהן, מהוגי הדעות הליברליים (והפרו-ישראלים) הבולטים בזמנו באמריקה, כבר התריע לפני שנים בפני המגמות האדנותיות שהתפתחו בשמאל הקיצוני במקביל למגמות הריאקציוניות בימין הקיצוני, ששתיהן חותרות תחת יסודות הדמוקרטיה האמריקנית. השבועון הבריטי "אקונומיסט" הקדיש לאחרונה גליון שלם להתפתחויות האנטי-ליברליות בארה"ב והשווה אותן לאירופה בימי הביניים בשליטת הכנסיות, הן הקתולית והן אלה הפרוטסטנטיות, וכמו אז, מגמות אלה הן גם אחת הסיבות העיקריות לעליית האנטישמיות באמריקה היום.
יתכן שכל זה עדיין בר-חלוף ומי שמכיר את ההיסטוריה האמריקנית יודע שהיא חוותה לא פעם תקופות של הקצנה וחוסר סובלנות — שהלכו ונעלמו אחר-כך כתוצאה מהתפתחויות פוליטיות או כלכליות, פנימיות או חיצוניות — אך מדיניות ודיפלומטיה צריכות להתייחס למצבים ריאליים עכשיו וממשלת-ישראל הנוכחית ממשיכה לנהוג בנושא האמריקני בעיוורון מגמתי שנובע משיקולים פוליטיים ואישיים בנוסף לחוסר הניסיון הדיפלומטי הכללי שלה. לאדונים בנט ולפיד אין הגרוויטס שהיה לנתניהו במישור הבינלאומי ועל כך אין לבוא אליהם בטענות, זה מה יש. דיפלומטיה איננה רק מקצוע אלא גם כישרון מלידה. הם משתבחים באינטימיות וביחסים ההרמוניים עם ממשל-ביידן, ואינם מחסירים שום הזדמנות כדי לדבר בהגזמה על "קילקול היחסים", כביכול, בין נתניהו למפלגה הדמוקרטית. הם גם מסתכנים בתקיעת תריז בין ישראל לבין המפלגה הרפובליקנית שהיא כמעט מחצית הקונגרס ושיתכן שבעוד שנה תהווה בו רוב. הממשלה הנוכחית מעדיפה לשכוח שדווקא ממשלת נתניהו הגיעה עם ממשל אובמה הדמוקרטי להסכם חסר-תקדים לסיוע ביטחוני. נתניהו אולי לא היה המנהיג הישראלי האהוד ביותר בכל שדרות הפוליטיקה האמריקנית, אך איש לא סבר שאפשר להתעלם מעמדותיו.
שגרירות ישראל בוושינגטון סבלה בשנה שעברה מהעדר שגריר בנוכחות מלאה ואולי זו גם אחת הסיבות להלם שהממשלה ספגה מהעיכוב בסיוע ל"כיפת-הברזל". בעוד כמה שבועות יצא לוושינגטון השגריר החדש מייק הרצוג, מינוי סביר לרוב הדעות, ואחד מתפקידיו העיקריים יהיה לתדרך את שולחיו לגבי המציאות האמיתית בארה"ב ולא זו המדומיינת על ידם.
