אודי רוטשילד מגלם באורח משובח את יונתן, החתן המיועד שמנסה לנווט בין נפתולי משפחתו לבין המסגרת הדתית של המחותנים העתידיים שלו. אורי הוא שחקן מצוין, אינו נסחף לרדידות ושומר על משחק מהוקצע ועם זאת מבדח וגם מרגש. מירב פלדמן מגלמת נפלא את הילה, הכלה שבהריון ומשחקה נעים ואמין, מוצלח וחינני. עדי גילת המצוינת היא שרית, האם הביולוגית, ומשחקה הוא ראוי ומקצועי. שירי גדני, האימא איילת, משחקת היטב ומבריקה בגילום המטפלת האלטרנטיבית המנסה להפעיל את כולם בתרגילי הנשימה. נעמה אמית מצוינת כאימא דניאלה ומעולה בתפקיד הרבנית חזיזה בת ה-90, החרשת, עיוורת והעילגת. לירית בלבן מוצלחת מאוד כאם לימור ובמיוחד היא בולטת בתלבושת הגברית ובהתנהלותה בתצורה זו על הבמה. אין ספק שימי הזוהר של הסדרה קומי-קומי נסוכים עליה ומעניקים לה תפקיד תיאטרלי בלתי נשכח. יובל ינאי כחבר הכנסת בייזר מוצלח מאוד ומשחקו הוא גם מרגש וגם מבדח מאוד. מי שגונבת את ההצגה היא אורנה רוטברג בתפקיד רחל אשתו החסודה של בייזר. אורנה מעניקה לנו משחק משעשע עד דמע, משחק שמהווה בית ספר לתיאטרון והיא ראויה לתשבחות מיוחדות. הבמאי אילן רונן הצליח להעניק להצגה מקצב קולח, הברקות בימוי ותמונות יפות. אורנה סמורגונסקי עיצבה תלבושות נהדרות. סבטלנה ברגר עצבה תפאורה סולידית אבל מוצלחת במיוחד. שאול בסר אחראי למוזיקה היפה וזיו וולושין עיצב תאורה ראוייה ומלאת אור. שרון גל אחראית לתנועה המצוינת. דניאל לפין הצליח בכתיבת מחזה עכשווי עם נושאים טעונים. לא רק סוגיות של מגדר ומשפחה, אלא גם ההתנגשות עם הערכים והמשפחה הדתית. המחזאי צלח את אבני הנגף הרעיוניים, גם כיון שלא מיקד את המחזה בתצורה תיאטרלית רגילה, אלא נתן דרור גם להברקות כתיבה הזויות או סטה למחוזות צחוק יותר תוססות. אולם, אין ספק כי זוהי הצגה מוצלחת ומבדרת בלי יומרות מתנשאות: בידור ועונג בימים טרופים אלה.