"הימין" בישראל הוא אכן "הנכס הפוליטי" העיקרי השומר על הציונות, יישוב ארץ-ישראל ואחדות עם ישראל, גם אם לא תמיד הוא עושה זאת ביעילות ובשכל רב. השגיאה הגדולה של "הימין" בשלוש השנים האחרונות, אשר נמשכת גם בימים אלה, היא ההתמכרות "לביביזם". נתניהו הוא ללא ספק פוליטיקאי ממולח ומנוסה, אבל יתרונו הגדול ביותר הוא שהצליח לבלבל את תומכיו להאמין שהוא גם חושב כמותם. הואיל והוא "דובר את שפתם" או מסוגל להגות את המילים החשובות ביותר במילון "הימין", הוא גם כביכול מאמין בדברים ומחויב להם.
אין בעיה להגות מילים. זו גם אומנות הצביעות: כל פוליטיקאי מתחיל עוד בטרם הפך לחבר כנסת זוטר לומד אומנות זו של אמירת דבר הפוך לכוונתו האמיתית. כשר הוא לרוב כבר מומחה לכך, גם אם אינו משתמש תמיד במלוא כישוריו. גם בכך ביבי הוא בין המתקדמים והמיומנים ביותר בפוליטיקה הישראלית, בניצול כפל-לשון במשנתו ובמאבקיו התקשורתיים. בניגוד לפוליטיקאים אחרים שלנו, הוא לא רק דובר שיש להיזהר ממלכודותיו, הוא גם גס-רוח ובוטה ונראה שבתודעתו תכונות אלה נחשבות אצל "עדרי מאמיניו" כיתרון - "הוא גבר".
צר לי לומר, שכאשר מפגין הוא את "כישוריו" אלה, בעיני הוא לוקה בתרבותו ולא מעבר לכך. בהתנהלותו למשל מול ראש הממשלה בטקס החלפת ראש השב"כ שב ביבי והוכיח את מנעד כישוריו השליליים. מן הראוי לזכור שבשלוש השנים האחרונות כשל ארבע פעמים בהקמת ממשלת "ימין" ולא הצליח למנוע את הקמתה של הממשלה האנדרוגינית הנוכחית; כישלונות אלה נרשמים אך ורק על שמו ולחובתו. הוא ניהל את המאבקים והוא גם זה שכשל בהם. אצל אנשים "רגילים" התחושה של דריכה במקום מרפה ידיים ומעוררת חששות וספקות; אצלו מחוללת היא מסע-נקם, מתנופפת נגד עיניו כסדין אדום מול "שור נגח" ומעמיקה את העוינות והנקמנות הבלתי-מתפשרות ואת הפרשת הרעל מדבריו וממעשיו.
באמצעות שטיפות המוח שביצע במשך שנים בתומכיו "השרופים" ובאוהדי "הימין" שנוהים אחריו בעיניים עצומות, הצליח לאלפם לחשוב שלא הוא אחראי לכך שאין בניה מספקת באיו"ש, שאי הרחבת ההתיישבות היהודית בה היא סתם תאונת-עבודה, שחוסר שקט וביטחון אזרחי ודעיכת תודעת הזכות היהודית על ארץ-ישראל בחוגים רחבים הם "רשלנות קלה" ועוד. אולם, אחרי 12 שנות "מנהיגות ימנית" מובהקת באין פעילות ממשית להגשמת סיפוח השטח החשוב של בקעת הירדן ע"י החלת החוק הישראלי עליו - הכשל הוא ממשלתי, ובראש וראשונה - של העומד בראש הממשלה האחראית לו.
אצל נתניהו לאורך כל כהונתו הממושכת (מדי), הפערים הגדולים בין הרעש התקשורתי לבין ההגשמה בפועל, הם סימן היכר לשיטה ולא תאונת-עבודה - הדימוי של מחולל ומבצע, חזק בהרבה מהשינויים המובחנים בשטח. דומני שגם הרתמות חברי ליכוד רבים למלחמת עיוועים ללא הבחנה נגד שותפים אידאולוגיים מגוש "הימין", נובעת מפערים אלה של דימוי-מחליף-מציאות.
המאבק שהוא מנהל על-מנת לחזור לתפקידו הקודם אינו ממוקד להערכתי בתחושת הצורך לעמוד שוב ליד ההגה בכדי להמשיך במהלכים שבהם התחיל, אלא בראש וראשונה בכדי להחזיר לעצמו את הכבוד והמעמד הכמעט כל-יכול שאבד לו. מעמדו של נתניהו, למרות תרומותיו החיוביות, איננו הנושא המרכזי לו נדרש גוש "הימין". המוקד כיום הוא ביסוס האחיזה בארץ-ישראל המערבית ובירושלים והחדרת תודעת שייכותן לעם היהודי מעבר לכל ספק. עתה, משהחל מאבק מחודש על נרטיב זה בזכות או באשמת הרפיסות הממשלית של השנים האחרונות, עקב התעוררות ערביי ישראל בסיסמה של "השתלבות אזרחית", הופך העניין ליותר דחוף וחשוב. טיעוני הערבים אזרחי ישראל ודרישותיהם, הם הזדמנות-פז - לא נטולת סיכונים - להעמידם במבחן הביצוע. אין שום רע בהפיכתם לאזרחים שווי-זכויות, תוך תיקון הליקויים, בחלקם משמעותיים ובני עשרות שנים, בתפקודם האזרחי. אולם, קיבוע הדברים חייב להיות מושתת על שני עקרונות-יסוד קריטיים בחיים המשותפים עימם לעתיד: א. הכרה במדינת -ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כתנאי לאזרחותם בה. ב. עקרון ההדדיות - זכויות וחובות באות בצימוד שאין להפרידו.
בנושאים אלה דידה נתניהו שנים ארוכות ו"ברח" מהכרעה, כאשר המציאות הייתה פשוטה יותר, המדינה קטנה יותר ושעת הכושר (ימי טראמפ) נוחה יותר. זה אחד הכישלונות הגדולים שלו. גם כיום, כאשר הדברים מורכבים יותר בשל השינויים הפנימיים והחיצוניים שהתחוללו בעיקר בשנה האחרונה, מסרב הוא להכיר בכלל העובדות, ומרכז הכובד של עשייתו עובר דרך "החשבונות האישיים" עם יריביו הפוליטיים, שלמען הדיוק גם הם אינם נקיים משיקולים אישיים ועלולים לשלם על כך מחיר פוליטי יקר, אם הוא יתעשת לפניהם. גדולתו של מנהיג היא במיון וזיהוי נכון של הדינמיקה בסדרי העדיפות של חיים מדיניים מורכבים, וניצולם כשעות כושר. אם באלה נוהג ראש האופוזיציה כיריביו חסרי הניסיון - אשר לעומתו מצליחים לפחות לשנס מותניים ולהתאחד, אפשר שהמסקנה המתבקשת היא: שנמוג הקסם הישן ואולי בפשטות שהמלך הוא עירום.
בנט "אינו צומח" ונתניהו "אינו מתנוון", גורסים פרשנים יודעי-דבר וכולנו יחד דורכים במקום. נראה שהגל הרביעי של הקורונה נמצא בתהליכי נסיגה, אבל המחלה עצמה מסרבת להעלם. משמעות הדבר היא שהעצבנות והדחיפות שליוו את אי-הוודאות לגבי יעילות וזמינות החיסון מצד אחד והצורך להקטין את היקף התחלואה והתמותה מבלי להרוס את המשק מצד שני - דועכות וצפוי שתחוללנה עידכון קבוע של כללי המשחק, שיאפשר למדינה לפעול לאורך זמן בתנאים קוואזי-נורמליים. עובדה זו צריך בנט לנצל על-מנת להעביר את השליטה על ניהול משבר הפנדמיה למישהו אחר. כך יתפנה לטפל בשלושה נושאים קריטיים אחרים, שבהם לא שמענו עד כה את דעותיו ועמדותיו כראש ממשלה "ימני" אלא, כראש מפלגה שולית "בימין". ברור שאינו נהנה מחופש פעולה דומה לזה שעמד לרשות קודמו בימי זוהרו בזכות הרוב הפוליטי הקבוע שלו בכנסת. אעפי"כ, עתה הוא ראש הממשלה ועליו להוביל!.
לפי שעה הוא מניח לקודמו לתקוף אותו בגין ואקום זה על ימין ועל שמאל, כאשר נתניהו עושה לעצמו חיים קלים: הוא אומר מה אין או מה לקוי במעשי בנט, אבל אינו חייב ובערמומיותו גם אינו מנסה להציג עמדה חלופית לזו של ראש הממשלה המכהן.
עד היום לא שמענו אפילו נאום פרוגרמתי רציני אחד מפי בנט כאשר מספר נושאים מרכזיים עומדים לפתחו וממתינים לתשומת ליבו לעת יצמצם את צלילתו העמוקה לנבכי הקורונה: תוכנית הגרעין האירנית; האיומים הקונבנציונליים של אירן מול גבולות ישראל המיידיים:
1 לבנון, סוריה ירדן ועזה; ריסוק האלימות במגזר הערבי (במיוחד בקרב הבדואים) ודרכי שילובו בחיים האזרחיים בישראל; תיקון התרופפות המשילות בישראל במיוחד בדרום ובירושלים ושימור הריבונות בה. (מניעת פתיחת קונסוליה פלשתינית ע"י ארה"ב בבירה).
דומני שנאום מעין זה הוא גם הזדמנות לגלות שאר-רוח כלפי "הליכוד" ולהזמינו להצטרף למהלכים שאותם מתעתד בנט לבצע (או למנוע) כחלק מהתהליך לעיצוב מדיניות ישראלית לאומית עדכנית.
2
מחלות אוטו-אימוניות מסוכנות לפעמים יותר מפנדמיות או מחלות "נרכשות", משום שבהן פועלת מערכת החיסון-העצמי, המופקדת על הגנת הגוף המותקף והגדלת שרידותו, כאויב. כשרה"מ יבלום זאת בדרכים קונקרטיות וקונסטרוקטיביות, יעבור את הרוביקון השלטוני ממעמד של "מתלמד" למנהיג.
