מפעם לפעם מפצירים בי "דורשי טובתי": תפסיק להיות "ביביסט". המילה הזאת נכנסה כידוע ללקסיקון הפוליטי שלנו, בתקשורת ובחוגי "יפי נפש", אנשי שמאל, במשמעות של אדם שמעריץ ללא חשבון את ראש הממשלה לשעבר. לרוב אלה אנשים לא נאורים כביכול, חסרי הבנה, עדר, בעיני היריבים הפוליטיים. ולמה אני ביביסט בעיניהם? כי איני מביע את הדעות ה"נכונות", לא במאמרים ולא בשיח חברים. לדידם, אני יותר מדי מגן על נתניהו. מצופה ממני, שאתיישר עם "נסיכים" שפרשו מהליכוד ונטשו את דרך הליכוד. כולם ידידיי, את כולם אני מעריך, בדרכם איני הולך.
טוענים כנגדי: הזאת תנועת הליכוד שאתה מכיר מימי בגין ושמיר? איך אתה יכול להוסיף ולהיות חבר בה? אכן, זו לא אותה הליכוד, כשם שאף מפלגה איננה אותה גברת באותה אדרת. כל התמונה הפוליטית בישראל השתנתה לחלוטין בעשר-עשרים השנים האחרונות. מפלגות התפרקו, חדשות צצו תחתיהן, החליפו שמות ומנהיגים, השחקנים הראשיים אינם יצוקים מאותו חומר של מנהיגי העבר. ומה שחמור יותר - מילה של פוליטיקאי איננה מילה, התחייבות של מנהיג זה או אחר איננה התחייבות.
יותר מכל מפלגה אחרת, הליכוד שומרת על יציבות ועל ההובלה כמפלגה הגדולה ביותר, ובראשה עדיין בנימין נתניהו, שכבש את ההנהגה בסערה לאחר מפלת הליכוד בראשות שמיר בשנת 1992. מה שלא השתנה בליכוד זה היותה תנועת העם, הפריפריה, ואם תרצו - המזרחים. היה זה בגין, שהפך בקום המדינה את "המשפחה הלוחמת" לתנועת החרות האופוזיציונית, והיו אלה ראשי האצ"ל ולח"י, בגין ושמיר, בהיותם מנהיגים פוליטיים, שהשכילו לקרב אל מפלגתם את המוני "ישראל השנייה", מסות של מצביעים שהעלו את הליכוד לשלטון. במוסדות הליכוד יש שילוב טבעי של אשכנזים ומזרחים, נוסחה מעולה שמשמעה המוני מצביעים, ריכוז כוחות, אחדות ו...שלטון. בליכוד ישנן מסורת של נאמנות לעומד בראש, דמוקרטיה אמיתית, תסיסה בריאה, יציבות. אלה נתונים שאין לאף מפלגה אחרת, והם נשמרים גם כיום, כאשר הליכוד על 30 המנדטים שלה עברה לאופוזיציה, והעומד בראשה הוא ראש האופוזיציה. לפני שנתיים, בהתמודדות הפנימית, הדמוקרטית, על ראשות התנועה הצבעתי - ואין זה סוד - לגדעון סער.
חשבתי שאחרי 12 שנה מוטב לרענן את ההנהגה בליכוד. עם זאת, לא הלכתי אחרי סער כשיצא בסערה מהליכוד, תוך הטחת האשמות קשות במי שגבר עליו ברוב מוחץ. סער, שלא למד מניסיון העבר, שאין תוחלת בפוליטיקה הישראלית למפלגות אווירה (וראו אפילו מקרה בן-גוריון), נתן יד להפלת הליכוד, שבתוכו הוא נבנה, להקמת ממשלה שכמותה לא הייתה בישראל, וממשיך בהתקפות אישיות נגד נתניהו. מנגד, גם כשהליכוד והעומד בראשה נדחקו לספסלי האופוזיציה, התמיכה הציבורית בה מוסיפה להיות יציבה. ההתקפות האישיות על נתניהו, שמניעיהן בעיקר חשבונות אישיים, בתמיכת אגפים נכבדים בתקשורת, לא פסקו. בן כספית, למשל, אינו נרגע מהעובדה שביבי כבר אינו ראש ממשלה, מוסיף מעל דפי מעריב "לטפל" בו מדי שבוע. לדבריו המבזים כמעט אין השפעה ציבורית. להפך, בסקרים הליכוד צוברת עוד כוח.
באשר לי - מזה שלוש-ארבע שנים שלא החלפתי מילה אחת עם נתניהו, אין לו כל קשר אישי עמי, ואת עמדתי הפוליטית אני קובע - תתפלאו - עצמאית, לא לפי שיקולים של "קוסמות" והליכה בעיניים עצומות אחרי מנהיג. הייתי ונשארתי איש הליכוד, ויחד עם זה קוצף על תופעות חמורות בתוכה, מקווה לשינוי פני התנועה וריענון נציגותה בכנסת הבאה, תוך היצמדות למצעה הכתוב.
אני זועם יותר על דברי בלע שמוטחים בנתניהו, כפי שבאו לידי ביטוי מוקצן ביום השנה ה-26 לרצח רבין. כמי שהיה בשטח באותה שנה מרה, 1995, חבר-הכנסת אז, יכולני להעיד, שראש הליכוד וחברי הסיעה עשו כל מאמץ, בכל הזדמנות, למתן את הקולות הקיצוניים מימין. וכי איך אפשר היה שלא להפגין נגד הממשלה באותם ימים של פרעות ודמים, עם למעלה מאלף חללי אוסלו? הביקורת נגד ראש הממשלה רבין אכן הייתה חריפה אך לגיטימית. לעומת זאת, ההפגנות שבת-שבת בבלפור נגד ראש הממשלה נתניהו היו מזוויעות, חמורות בהרבה מאותה הפגנה מפורסמת בכיכר ציון.
נתניהו - שלצד מעלותיו והישגיו, יש לו גם חסרונות אישיים ניכרים, וגם כתבי אישום - היה וממשיך להיות מטרה לעלילות, לקללות, לשקרים, לא רק מצד נציגי משפחת רבין, אלא גם מצד "נאורים" כמו שבתי שביט, נחמיה שטרסלר, יאיר לפיד ואחרים. "ביביסט" בוודאי שאינני, אך לדידי, נתניהו (או כל מי שיירש אותו בליכוד בבוא העת) עדיף על פני כל אחד מראשי שמונה המפלגות בממשלה הזמנית והמתנדנדת.
