היעלמות היה זה האדם האחרון שאפשר היה לחשוד בו שיעשה משהו חריג שאיננו מסתדר עם מחויבויותיו כלפי משפחתו, כלפי בת זוגו, כלפי עצמו.
...אבל אז הוא נעלם.
ביום חורף צונן וסגרירי אחד, הוא החזיר את נכדיו להוריהם, כמעשה של שגרה, לאחר שאסף אותם מהגנים.
מאז איש לא ראה אותו.
הוא נעלם כאילו מישהו לחץ על כפתור הפעלה המעלים אנשים וגורם להם להתאדות, להתפוגג באוויר.
"אַת אשתו", הורה באצבעו המורה השוטר התורן שרשם במחשב את תלונתה של נורית ונעץ בה את מבטו, "אז את בטח יודעת באיזה מקומות הוא יכול להיות. בטח יש לך מושג לאן הוא יכול היה ללכת".
נורית חשבה לרגע ואז הנידה את ראשה מימין לשמאל פעם ופעמיים. מופתעת מעצמה עד כמה שאין לה מושג.
"נסי להיזכר במקומות שהוא יכול להיות בהם, או יכול לרצות להיות בהם".
שתיקה.
"כבר חרשנו את כל שכונת הילדות שלו". הביטה בו בעצב. "ממש סרקנו אותה לאורכה ולרוחבה. שום דבר. בדקנו בבתי הספר של ילדותו, אולי רצה לחזור אליהם, לבקר בהם, להיזכר לרגע בדברים שהיו, שקרו. נכנסנו לכל מיני פינות חבויות שהוא סיפר לי עליהן לפני שנים.
בדקנו אצל אחיו, אצל אחותו.
התקשרנו גם לחברי ילדות וגם לחברים עכשוויים.
שום דבר". אמרה ודַמְמָה.
השוטר התורן היה נבוך. הוא בהה באוויר בשתיקה וליטף בשקט את עכבר המחשב, אולי ממנו תבוא הישועה.
"את יודעת אולי על אפשרות של... את יודעת".
"מה"? הביטה בו.
"אה". אמר נבוך ושתק לרגע. "את... את יודעת למה אני מתכוון.
היא נתנה בו מבט נבוך.
"נו, פרשייה..." הוציא לבסוף מפיו, פורש את שתי ידיו קדימה, בניסיון לחסוך במלים מביכות. "... מה שנקרא פרשייה רומנטית".
היא אפילו לא טרחה לענות לו. רק הנידה בראשה באיטיות מצד לצד ביובש. תווי פניה נחרצו בכעס.
"סליחה אבל אני חייב לשאול את השאלה הזו". התנצל. זה פשוט חלק מהפרוטוקול, הצביע לעבר המחשב, כאילו בו האשם.
"לא".
"אז מה זה יכול להיות"?
היא פרשה את ידיה לצדדים בחוסר אונים.
"בעיות כלשהן בזוגיות"? כחכח בגרונו בעודו בוהה בצג המחשב בלי להביט בה, מנסה שוב.
"תקשיב, ותקשיב טוב. זה ממש להפך, אני רואה רק טוב ממנו. אנחנו אוהבים, מאושרים ביחד, לא מסתירים דבר אחד מהשני. אנחנו משתפים פעולה בכל דבר". דמעות ביצבצו בזוויות עיניה. היא חשה שכל תשובה מייבשת את גרונה עוד קצת, עוד קצת. בקרוב לא תוכל עוד לדבר.
"אבל כמובן שאין לי מושג מלא על מחשבותיו, על רגשותיו". אמרה אחרי שתיקה ארוכה. "על זה אני לא יכולה לומר שאני מכירה את התמונה המלאה. אני יכולה רק לשער".
היא שתקה.
"לפעמים צריך לקחת ממך משהו כדי שתבין עד כמה הוא חשוב לך". אמרה לאחר רגע ארוך.
"מה"? הוא הביט בה בתמיהה. משום מה לא ציפה לאמירה כזאת.
"אני מבין", אמר בעדינות. "אבל בינתיים איש לא לקח ממך כלום. תשתדלי להירגע.
אל תדאגי, אנחנו נחפש", הוסיף. "אני מבטיח לך שנעשה את כל מה שאפשר לעשות".
נורית הביטה בו בחוסר אמון מעורב בתקווה מסוימת, כזאת המאפיינת אנשים שהודיעו להם על אסון מטוס שבו היה יקירם אבל הם מתעקשים לקוות שהוא בכל זאת נחלץ מהאסון. מבטה סקר את סביבותיה של תחנת המשטרה הבלתי מטופחת וייאוש החל לחדור אל ליבה.
היא הנהנה בדממה והלכה לדרכה.
ההמתנה בבית הקפה החשש התחיל להסתנן לתוכה לאחר שרונן לא הגיע לפגישתם בבית הקפה השכונתי. זו כבר הייתה שיגרה - רונן אוסף את הנכדים מהגנים שלהם בסיום יום הלימודים, מביא אותם לבית הוריהם - בתו ובנו, והיא מגיעה לבית הקפה השכונתי הקבוע שלהם לאחר עבודתה, ממתינה לו. היא הביטה בנוף המקסים הנשקף מחלונות הזכוכית הענקיים של בית הקפה והקיפה במבטה את הנוף הנעים שנגלה לעיניה - חורשה, כמה עצים בודדים ושמים כחולים, מעוננים מעט. כל זה טבל בירוק של צמחיה ענפה. הנוף וחלונות הענק שניתן היה להשקיף בעדם היו אולי הסיבות שבחרו דווקא במקום הזה כמקום המפגש הקבוע שלהם. עיניה של נורית נתלו בעץ מרהיב ביופיו שניצב כמה עשרות מטרים מבית הקפה.
לפתע התכסו השמים בעננים. תוך זמן קצר הם הפכו למשטח אפור כהה.
הגשם היה קרוב.
"עומד לרדת מבול", הרהרה.
רונן היה מאחר קבוע. בדרך כלל לא הייתה שואלת אותו על פשר האיחור אבל לעתים, כשהאיחור נמשך זמן רב מדי, הרשתה לעצמה לעשות זאת. היו לו סיבות משונות למדי. בעיקר, הסיבה שכינתה בינה לבין עצמה בשם הסיבה ה"מהורהרת". לעתים קרובות נהג לספר לה על זכרונות בלתי צפויים שעלו בו לפתע בדרך, מין הבזקים כאלה - זכרונות מהמלחמות שהשתתף בהן, זכרונות ילדות, זכרונות מלימודיו בבית הספר התיכון, באוניברסיטה. במיוחד אהב לחזור לילדותו המאושרת, להעלות בזכרונו אירועים מתוקים, קסומים, סיטואציות שֵפָּרְטוּ על מיתרי ליבו מנגינה נעימה ולעתים נוּגה משהו. לעתים היה נדמה לרונית שבאמצעות הדמיון המפותח שלו הוא חוזר אליהם ממש בגופו. כדי להימנע מהסחת דעת בנהיגה, היה עוצר לעתים את המכונית במקום כלשהו ומרשה לעצמו להרהר בהן. היא הכירה אותו טוב מדי מכדי לחשוד במשהו בנאלי כמו פרשיית אהבים. לא הייתה סיבה ממשית לכך. גם יחסי המין שלהם היו יותר ממשביעי רצון. לעתים קרובות נתקלה במצבים שבהם לא השיב לה גם לאחר שקראה לו פעמים אחדות משום שהיה שקוע במחשבות. לאדם זר זה נראה היה אולי משונה משהו אבל הוא היווה חלק מן המציאות הזוגית שלהם, מחיר קטן שהייתה מוכנה לשלם למרות שלעתים גם כעסה עליו.
הוא היה טיפוס מהורהר, חולמני.
התחיל לרדת גשם והוא הפך תוך דקות ספורות למבול, כפי שחזתה שיקרה.
עכשיו, האיחור כבר חרג מהרגיל. היא הביטה מבעד לחלונות הענק בגשם האפור ניתך בעוצמה בקרקע, מרטיט ענפים ויוצר במהירות נהרות של מים ששטפו את הרחובות. העץ המרהיב שצפתה בו קודם התנודד מתחת לשמי הפלדה האפורים, שטופי הגשם, רטוב כולו. הגשם לא חס עליו. עץ הערבה הבוכיה הסמוך אליו היה מכופף כולו, כאילו כבר נכנע לגורלו.
היא חשה שגם עליה איש לא חס.
היא הייתה מודאגת.
כשהבינה שכבר לא יגיע התחילה להתקשר לבתי החולים אבל באף אחד מהם לא נמצא איש בשם רונן ברק.
כשמיצתה את בתי החולים עברה לשלב הבא - היא התקשרה לחדרי המתים ברחבי העיר ושוב נענתה בשלילה.
היא התקשרה לבתה ולבנה ודיווחה להם על ההיעדרות.
בתה ניסתה להרגיעה אבל לא מצאה את המילים הנכונות, המתאימות.
ברקע יכלה לשמוע את נכדיה שואלים שאלות. בתה היסתה אותם. "אני מדברת עם סבתא, אל תפריעו". הבת ניסתה להסתיר את האירוע מילדיה אך לשווא. מנימת קולה המתוחה ובכיה של סבתא הבוקע מן הטלפון הבינו שמשהו לא טוב קורה.
בעזרת בתה, בנה ובני משפחה אחרים החלה נורית לסרוק את המקומות האפשריים להימצאו של רונן.
לא כלום.
"כאילו בלעה אותו האדמה, כאילו התאדה לאוויר". אמרה לעצמה.
"ואולי יש לו רומן"? התגנבה למוחה מחשבה מטרידה. היא זכרה שלפני שנים רבות סיפר לה רונן שבילדותו, אחד השכנים ברח לחוץ לארץ מאשתו באופן פתאומי לאחר שנים שבהם קיים רומן מקביל עם אישה אחרת.
היא דחתה את המחשבה מיד וכעסה על עצמה על שעלתה בה מחשבה כזו.
למחרת, מצאה את עצמה עושה את דרכה, בוכה, לעבר תחנת המשטרה הקרובה, לדווח על ההיעדרות.
הגן של ברוש
שמש חורף בהירה ועזה זרחה על גן אירית. ברוש, נכדו של אסף החל את יומו. היום אבא הוא שיבוא לקחת אותו מהגן, איזה כיף. הוא ייצא במיוחד מהעבודה מוקדם יותר, מוקדם בהרבה מאשר היה רגיל, כדי לקחת אותו. הכל בשבילו. ברוש חייך לעצמו בסיפוק ילדותי.
"במיוחד בשבילי" חשב לעצמו, מרוצה.
הוא היה מאושר... כמעט. כמעט משום שמיד לאחר מכן נזכר בסבא רונן. הוא לא יבוא לקחתו ורונן לא יראה היום את פניו השמחות ולא ירים אותו אל על עוד ועוד לפני שיוריד אותו, יחבק אותו וינשק אותו, ילפות אותו בידו החמימה וייקח אותו למכוניתו.
"סבא רונן הלך לאיזשהו מקום ואיש לא יודע לאן". חשב. פניו החמיצו.
"אני שמח או אני עצוב"? שאל את עצמו.
לבסוף החליט שהוא שמח עצוב.
אירית הגננת אספה את הילדים לפעילות המשותפת של היום.
"היום נדבר על כדור-הארץ והסביבה ולמה צריך לשמור עליה", אמרה.
הילדים ישבו בחצי גורן וכל אחד מהם אחז בידו כדור פלסטלינה שייצג את כדור-הארץ. הם נתבקשו לומר משהו על הצורך בשמירה על הסביבה ועל הכדור שלנו שעליו אנחנו חיים.
"מה, אנחנו חיים על כדור"? אמר אחד הילדים. אירית חייכה אליו. "כן, על כדור. זה כדור ענק, כדור טוב, כדור חמוד, כדור שצריך לשמור עליו נקי ובריא".
הילד חייך והנהן כשראשו מוטה מעט הצידה, לא משוכנע שבני האדם אכן חיים על כדור.
"ומה יש לשאר הילדים לומר על הכדור שלנו? פנתה אירית אל הילדים.
ברוש הרים את ידו.
בדיוק באותו הרגע נכנסה סייעת הגננת באופן פתאומי, נסערת, ופנתה אל אירית. היא לחשה משהו לאוזנה.
"תכף אני חוזרת ילדים". הודיעה אירית לילדים...
ויצאה בעקבות סייעת הגננת.
כשהגיעו לארגז החול נגלה לעיניהן מחזה משונה.
הן עקבו אחרי המתרחש ושתקו, נדהמות.
"טוב, נזעיק את המשטרה", הציעה הסייעת.
אבל אירית החוותה באצבעה לשלילה והניעה את ידה במחווה של הרגעה.
"אין צורך". אני יודעת מה צריך לעשות. היא רצה כדי לקחת את הטלפון הנייד שלה וחזרה אל הסייעת שעמדה עדיין סמוך לארגז החול.
היא חיפשה במהירות את מספר הטלפון והתקשרה.
מהעבר השני של הקו נשמע קול נרגש ונבוך.
"כדאי שתגיעי עכשיו". אמרה וניתקה.
ארגז החול הוא ישב בארגז החול, גורף חול בשתי ידיו ושופך אותו לאט-לאט, גורף חול ושופך אותו שוב, גורף חול ושופך אותו שוב, ושוב ושוב.
הוא נראה מאושר.
סייעת הגננת התקרבה אליו וצפתה בו בתערובת של עניין ומבוכה.
הילדים פרצו לפתע מהמבנה הסגור בו התקיימה פעילותם.
מתוכם יצא ברוש בריצה ודהר לעבר ארגז החול.
"סבא רונן". צווח בעליצות.
הוא דילג לעבר ארגז החול, קפץ לתוכו והתיישב ליד סבא, מחוייך כולו.
"איזה יופי". צהל.
באצבעותיו הקטנות ליטף את עורפו של סבא. הוא נישק את העורף המוצק ואת לחייו.
הוא נצמד אליו והצטרף למשחק בחול.
הוא הרחיק את מבטו מסבא וקרב אותו, לסירוגין, כאילו לוודא שאין זה חלום.
רונן הביט בנכדו, בתחילה בשמחה ולאחר מכן התעכר מבטו בבת אחת.
"מה, סבא"?
רונן נעמד על רגליו בבת אחת והביט על סביבותיו. הוא נראה כמתעורר משינה ארוכה.
באריכות, הביט בנכדו ואחר כך בבגדיו שלו המכוסים חול. הוא טפח עליהם עוד ועוד, עד שהשתכנע שהסיר מהם מספיק חול.
הוא סובב את מבטו לאט.
מבטו התענן.
הוא הביט אל השמים הכחולים שנתלו מעל הגן. הם היוו ניגוד גמור למה שחש עתה. נראה היה שהוא אובד עצות בתוך המצב שנקלע אליו.
נורית הגיעה. היא הביטה בו ונשימתה נעתקה.
היא קרבה אליו לאיטה, בזהירות, כחוששת שייעלם שוב.
בהגיעה אל ארגז החול התיישבה על הגדר הנמוכה שלו, מנסה להרגיע את עצמה.
"מה קרה"? לחשה אליו בפשטות רכה.
הוא השפיל עיניים אל החול ולאחר מכן הרים את מבטו המעונן אל פניה.
"מה קרה"? שאלה שוב, הפעם בטון מעט נחרץ יותר, אך בקול שעדיין שומר על רכותו. מבטה תבע לדעת.
הוא הרים את עיניו אל השמים, משתדל להתעלם ממבטיהם של הגננת, של סייעת הגננת, ומזה של הילדים, שצפו בו בדריכות ובעניין.
"סבא של ברוש", פילחה את האוויר קריאתו של אחד הילדים. "בוא לשחק אתנו בגן".
רונן הרים אליו עיניים עצובות. הוא הניד את ראשו לאט-לאט משמאל לימין, מימין לשמאל.
נורית נתנה בו מבט שואל.
"אז מה קרה"?
"שום דבר". השיב. טופח טפיחות אחרונות על מכנסיו, ששיירים של חול עדיין כיסו אותם.
והוא שתק, זרועותיו פרושות לשני צידיי גופו, מורמות מעט, כילד שסרח.
"מצטער".
"מה קרה"? שאלה שוב.
היא הביטה בו במבוכה.
אבל עוד לפני שהוציא את המלים מפיו היא הבינה.
"רציתי לחזור קצת... רק קצת. את יודעת, להרגיש שוב איך זה היה פעם, איך הייתי פעם".