פסגת האקלים בגלזגו מצטיירת ככישלון. התקווה שהשווקים המתעוררים, הפולטים את רוב גזי החממה, יכריזו על יעדי הפחתה שאפתניים - התפוגגה. התוכניות של סין, הודו וברזיל רחוקות מלהיות מספקות. אין סימן להסכם להפסקת השימוש בפחם כפי ששואפת בריטניה להשיג. מנהיגי העולם טרם הסכימו להפסיק לסבסד דלקים מאובנים.
אבל יש תחום אחד בו ההתלהבות גוברת, מדווח אקונומיסט: כספי אקלים. ההודעה החשובה ביותר עד כה בגלזגו באה מצד Glasgow Financial Alliance for Net Zero - קבוצה של בעלי נכסים, מנהלי נכסים, בנקים וחברות ביטוח, המחזיקים יחדיו 130 טריליון דולר. הם הודיעו, כי יפעלו להפחית לאפס את פליטת הפחמן של החברות בהן הם משקיעים ולהן הם מלווים. האם ענף הפיננסים יכול להציל את העולם?
בעיקרון, מגזר זה יכול למלא תפקיד מרכזי. מעבר מאנרגיית דלקים מאובנים לאנרגיה נקייה דורש השקעות עתק. עד 2030 יהיה צורך בהשקעות של 4 טריליון דולר בשנה, הרבה יותר מאשר ההיקף הנוכחי. במקביל, חייבת לרדת ההשקעה בדלקים מאובנים. בעולם אידיאלי, יעדי הרווחים של המשקיעים המוסדיים יעלו בקנה אחד עם הפחתת הפליטות - וכך מנהלי הנכסים יוכלו להיות גם המניע וגם המממן של השינוי.
אלא שהמציאות רחוקה מאידיאל זה, מדגיש אקונומיסט. הבעיה הראשונה היא זהות הפולטים. חברות שאינן בבעלות ממשלתית אחראיות רק ל-14%-32% מן הפליטות. חברות ממשלתיות הן חלק ניכר מהבעיה, והן אינן פועלות בחסות מנהלי ההשקעות המוסדיים או הבנקאים מהמגזר הפרטי. הבעיה השנייה היא המדידה. אין דרך להעריך את טביעת הרגל הפחמנית של תיק השקעות בלי ספירה כפולה. הפליטה מחבית נפט אחת יכולה להופיע בחשבונות של המפיקה, המזקקת והמשתמשת. קשה עוד יותר לחשב את המשמעות הפיננסית של הפליטות. כמה עולה פליטה של טון גזים מתחנת כוח פחמית?
מפיקי הנפט מוצאים בעלים חלופיים
הבעיה השלישית היא הדחיפה. מטרתן של חברות השקעה פרטיות היא למקסם את הרווחים עבור לקוחותיהן, תוך נטילת סיכון מחושב. זה לא עולה בקנה אחד עם הפחתת הפליטות. הדרך הקלה ביותר לצמצם את טביעת הרגל הפחמנית של תיק השקעות היא למכור את האחזקות בחברות מזהמות ולהשקיע את התמורה בכאלו שאינן מזהמות כלל; חמש ענקיות ההיי-טק האמריקניות אחראיות ל-3% בלבד מן הפליטה של 500 חברות מדד סטנדרד אנד פור. אבל המספר הקטן יחסית של החברות המזהמות ימצאו בעלים חדשים למניותיהן, ולו רק משום שפעולות הניקוי שלהן יוצרות הוצאות מוכרות לצורכי מס. מפיקי נפט גדולים אומרים, כי בעוד בעלי המניות דורשים מהם להפחית את הזיהום, מניותיהם נקנות בשקט בידי קרנות גידור - משום שמדובר בתשואה נאה עם סיכון נמוך.
כוונון יכול לעזור, מציע אקונומיסט. יש לשפר את מדידת הפליטה. האיחוד האירופי מתכנן לחייב עסקים לדווח על פליטת הפחמן; ארה"ב שוקלת זאת. כמה גופים חשבונאיים מבקשים לקבוע תקינה לגילוי השפעות האקלים. מנהלי נכסים, כמו קרנות פנסיה, צריכים למשוך השקעות מחברות מזהמות ולהשתמש בהן כדי לחולל שינוי. משקיעים מוסדיים צריכים להקים קרנות שישקיעו בטכנולוגיות חדשות.
התחייבויות כמו אלו של "ברית גלזגו" טובות ככל שיתממשו, אבל העולם זקוק למיסוי על הפחמן כדי שהתחום הפיננסי יוכל להוביל לשינוי של ממש. מחיר זה יחול על כל החברות, לא רק על אלו הנשלטות בידי משקיעים מוסדיים. הרצון להימנע מתשלום המס יגביר את המאמץ להפחית את הפליטות. לחברות וממשלות יהיה מניע לבדוק מי פולט ומי צריך לשלם. תמחור הפחמן ישלב את מניע הרווח עם הפחתת הפליטות, ואז תפקידו של המגזר הפיננסי יהיה לממש את האיתותים שישלח תמחור הפחמן. שילוב זה יהיה מנוע רב-עוצמה לשינוי דרכי פעולתם של משקים, מסכם אקונומיסט.
