ישראל מתקרבת במהירות למבחן שבכמותו טרם עמדה - הִתכנות למלחמה בשבע חזיתות, שבחלק מהן תתמודד מול צבא סדיר ובאחרות מול אירגוני טרור מאורגנים ובלתי-מאורגנים מסוגים שונים.
בחזית אחת, הפנימית, תצטרך לוותר לפרק זמן בלתי ידוע על מחלוקות הפנים-יהודיות ולשלב זרועות וכוחות לצורך המאבק הכולל. משמעות הדברים היא שישראל תילחם בעת ובעונה אחת גם בשלושה סוגי מלחמה: צבא סדיר מול צבא סדיר (לפחות במקרה של אירן ויתכן שגם במקרה של ירדן) - מלחמה קונבנציונאלית; מלחמה א-סימטרית מול אירגוני הטרור המאורגנים; ומלחמה שתהיה קרובה באופיה למלחמת אזרחים, מול חלק מהערבים שהם אזרחי ישראל. אינני מתכוון לדון הפעם בשאלה כיצד תצטרך ישראל להיערך טכנית-צבאית מול מציאות זו. עקרונות המלחמה, חוקי הלחימה ונורמות ההתנהגות יהיו בין הקשיים הלא פשוטים של מלחמה כזו.
בכל מלחמה קיים הגורם היוזם והגורם המגיב או מתגונן. הפעם חייבת ישראל להיות יוזמת בכדי להכתיב את קצב ומגמות התפתחות האירועים ובכדי לצמצם את הפגיעות באזרחיה. לכך גם צריכה להיערך מערכת ההסברה הלאומית שלה. שוב נידָרש לענות על השאלה האם חוק טבע הוא שדמוקרטיה חייבת להיכשל במלחמה א-סימטרית?! חשוב מאוד יהיה אם גם בכך תפגין ישראל את כושר האילתור שלה ותספק מענה דוקטרינרי שיסיר מאגדת ההצלחה הבלתי נמנעת כביכול של הטרור את כתר הצלחתו. נראה שקברניטי המדינה וצה"ל מעריכים שמדובר במלחמה קצרה יחסית, שתתנהל בעוצמה ואינטנסיביות גדולות מאוד, שעיקר תפקידה יהיה לפרוץ את הכיתור האירני סביב גבולות ישראל ולשתק את איום הגרעין. לא פחות מכך יצלח המהלך אם יחולל זעזוע פנימי בציבור האירני שיוביל לשינוי מהותי במדיניותה הגלובלית. מלחמה אזורית היא גם הימור אסטרטגי והתכנון הישראלי חייב לחתור למיצויה.
לצערי, בתמונת מערכה מסתמנת זו חסרים פרטים רבים באשר למערכות הקשרים והשיתוף של ישראל עם מדינות אחרות באזור ומחוצה לו. בראש וראשונה מדובר כמובן בארה"ב. לצערי, קשה לנסות ולהעריך לאן חותרת ישראל, היה ותרחיש מלחמה מעין זה יפקוד אותנו בעתיד הקרוב. לטעמי, צריכה ישראל לחתור להרס חיזבאללה, פירוק תשתיות הלחימה שלו, ריסוק כוחו הצבאי, סילוקו מדרום לבנון והפיכת דרום לבנון לאזור מפורז כתנאי להחזרתו לשליטת ממשלה דמוקרטית חדשה בלבנון. יעד מעין זה מחייב גם הבנה עם המדינות הערביות הסוניות העיקריות (למעט טורקיה וסוריה) לגבי תוכנית שיקום של לבנון בחסותן. ישראל תוכל להרוס את מצבור האיומים בלבנון אבל לא תוכל לשקם בעצמה מדינה זו. יעד נוסף בלבנון הוא הקטנת ושינוי פיזור האוכלוסייה השיעית היושבת כיום בדרום המדינה ומגבה את האיום האסטרטגי של אירן על ישראל.
פעילות קרקעית מן הסוג הנדרש בלבנון, נדרשת גם בעזה מול חמאס, הג'יהאד האיסלאמי וארגונים אחרים. ממלחמה מול עזה עלינו לצאת כשחמאס ותשתיתו הרוסים ומוכים קשה והרצועה ניצבת בפני שתי מטרות-על: פירוז הרצועה מנשק כבד מכל הסוגים בראש וראשונה טילים, רקטות ונשק תלול-מסלול וכן הרס העיר התחתית שבנו למטרות מלחמה בישראל. כמו-כן, שיקום מינהלי-אזרחי וכלכלי של הרצועה, כישות אוטונומית במינהל עצמי מבוקר חיצונית. הפיקוח על השיקום וכל הנעשה ברצועה אחרי האירוע הצבאי, חייב להיות בידי ישראל וקבוצה של מדינות סוניות, שביכולתן להוביל את המהלך ולפקח על ביצועו. במיוחד נדרשת כאן הבנה והסכמה עם מצרים, משום שהממשל המצרי יצטרך לבלום כל התנגדות משמעותית של האחים המוסלמים במצרים למהלכים מרחיקי לכת אלה. לא מן הנמנע שחמאס, אם יקבל על עצמו להפוך לרשות אזרחית בפיקוח חיצוני לזמן ארוך, יוכל לעסוק בדבר משום שהוא מכיר את התנאים ברצועה והתרגל לטפל בה באופן שוטף במשך שנים. בכל מקרה, על כללי המשחק וחוקי הוצאתו לפועל להיות חדים, ברורים ובלתי-ניתנים למיקוח או התחכמות.
לחימה בלבנון ובעזה בעת ובעונה אחת בשילוב עם מבצעי עומק בסוריה, אירן ואפשר שגם בתימן - מחייבים הפעלת חי"ר איכותי במספרים גדולים. אפשרות של אי-שקט בגבולות ירדן וסוריה במקביל, מצריך כוחות יבשה בעלי יכולת התקפית איכותיים בכמות גדולה ובפריסה רחבה, בשילוב עם כושר ניידות מעולה. נוכח דיווחים שונים בשנתיים האחרונות בין היתר מצידם של אנשי מקצוע שמילאו תפקידים בכירים במערכת הביטחון, דומה שההכנות למערכה נרחבת ורב-זירתית מעין זו, טרם הבטיחו את היכולות הדרושות להיענות יעילה בכמות ובאיכות למערכה איזורית מסוג זה. אני מקווה שיחד עם ההכנות המזורזות והמקיפות של ח"א עליהן שמענו לאחרונה, פעילות חיל-הים לא מכבר והערכות פיקודית לפעילות בעומק החזית המזרחית, מרמזת שכאן הפשילו כבר כוחות הביטחון שרוולים והם נערכים לממדי המשימה ומשכה.
נקודת המוצא בראיית רצף האירועים, מורכבותם והצירופים המסתמנים בהם, היא שממערכה אזורית צריכה ישראל לצאת כשהיא "סגורה" על פתרון אזורי כולל גם של הסכסוך עם ערביי ארץ-ישראל הסדר שלהערכתי איננו אפשרי ללא השתתפות ומעורבות עמוקה של ירדן. לפי שעה, ירדן עדיין נוהגת כבת-יענה, כשהיא סומכת על דעות בישראל הרואות בה במצב הקיים, ישות-חיץ בין ישראל לחזית מזרחית (סוריה, עירק ושלוחות של טרור אירני אקטיבי). הגיע הזמן לשינוי התפיסה ולמתן פומבי לשינוי זה כחלק מהמהלך האזורי כולו. מערכה איזורית חייבת להשתלב בתפיסה גיאו-אסטרטגית החותרת לארגון מחדש של מדינות האזור ומערך הכוחות והגושים בו.
אי-בהירות מטרידה קיימת בעניין זה לגבי היקף ואופי המעורבות האמריקנית, חלקה של סעודיה ותרומתה האפשרית של אירופה המערבית. חובה לסגור עניינים אלה בתקופת "הדגירה", באשר להם השלכות חשובות מאוד על אופי, משך ואיכות התוצאה הכוללת.
מן ההדים העולים מהרחוב הפלשתיני באיו"ש (הרשפ"ת) ובתוך מדינת ישראל - במיוחד מפלגות מקורבות לאחים המוסלמים ולחוגים איסלאמיים פונדמנטליסטים, אבל גם בציבור הלא מפלגתי - מסתמן שההכרה שהמערכה האזורית שמכוננת ומובילה אירן, עשויה להיות עבור "התנועה הלאומית הפלשתינית" - ככל שהיא מבטאת כיום תנועה לאומית נורמטיבית - "הזדמנות אחרונה" להשיב את גלגל ההיסטוריה לאחור או להשפיע על התוצאה האזורית. כתוצאה מכך מעמיק וגובר אי-השקט ברחוב הערבי בתוך ישראל, הוא מדד מתריע חשוב מאוד. במערכת היחסים בין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים, קיימות מספר נקודות תורפה מהותיות ונראה שהפער בראיית הדברים בין ערביי ישראל לבין הרוב היהודי המדברת על התקרבות ושותפות, משדרת בפועל התרחקות והתפוררות.
השיטה המקובלת במלחמת הטרור האיסלאמית מול הדמוקרטיות המערביות היא של ניצול חולשת הדמוקרטיה ליצירת שינויים שייעודם העתידי הוא השתלטות בפועל על מדינות או חלקיהן באמצעות זליגה פנימה של הגירה מתעצמת. התארגנות גלי ההגירה החדשים בקהילות ובמוקדי פעולה עצמאיים, שאינם מצייתים לחוקי המקום ואינם מכירים בפועל בסדר הציבורי ובכוחות המופקדים על אכיפתו, מחוללים בערים ובעיירות הריכוז מוקדי אוטונומיה דה-פקטו. לכך מצטרפים סמלי איסלאם, דפוסי התנהגות ותרבות זרים לרוח המקום, אלימות אזרחית גוברת וחתירה להחלת תרבות חדשה מיסודו של האיסלאם בכל מקום שהדבר מתאפשר (רוח האימפריאליזם האיסלאמיסטי). לאזרחי ישראל הערבים שמורים כאן כל מרכיבי איפיון אלו במינונים שונים מעצם נוכחות הקבע הפיסית ובמעורבות הכלכלית והאזרחית בהווייה הישראלית. לאחרונה החל לפעול גם מרכיב האלימות האזרחית. את הביטוי החריף ביותר שלו ראינו במהלך מבצע "שומר החומות", בהעזה שבבריחה מכלא "גלבוע" (כשל מודיעיני) בהתפרעויות של הבדואים בדרום לאחרונה בסממנים גוברים של אלימות באיו"ש ובירושלים - שער שכם, שייך ג'ראח, מול חיילי צה"ל והמתיישבים היהודיים.
כך קורה גם בהיקפי הפעילות הבלתי-חוקית ל"כיבוש שטחים" בתחום "C" שבאיו"ש. לצד אלה פועלים חוסר ביטחון אזרחי מתגבר, שליטה רופסת של המשטרה ומערכת המשפט בשטח וסימני שאלה גוברים לגבי עצם רעיונות ההתקרבות והאפשרות לחיים המשותפים במדינה יהודית.
האירוע המורכב בו מדובר עשוי לחולל קושי בשאלות הקשורות לדרכי ניהול המלחמה הא-סימטרית והמורכבת, שבה מעורבים בשני הצדדים כוחות צבא סדירים או מאורגנים אבל רק בצד אחד כוחות בלתי-סדירים שדרכי הלחימה שלהם שונות בתכלית מאלה של צה"ל. צה"ל פועל תמיד כצבא סדיר בעוד הכוחות הנלחמים מולו ברובם הם כוחות בלתי-סדירים (מלבד האירנים). המב"מ ומרבית הפעולות הישראליות של מלחמה יבשתית אחרי מלחמת לבנון השנייה (בעיקר בעזה) משקפים דילמות אלה. על ישראל לשקול היטב כיצד לנהל מערכה רחבת היקף ומורכבת זו גם מבחינת הדימוי הציבורי אבל עוד יותר מבחינת הצורך לחסוך בחיי אדם בצד שלנו - חיי חיילים בגלל רצון להימנע מפגיעה באזרחים שלהם; וחיי-אזרחים, מפני שהצד האחר אינו מציית לחוקי המלחמה הבינלאומיים ומשתמש באזרחים כמגן חי. מטרות המלחמה של מלחמות א-סימטריות (טרור) כוללות תמיד ריבוי נפגעים אצל היריב - אזרחים וחיילים גם יחד - "ושַהִידיזציה" בהתייחסות לאבידות העצמיות. - במובן מסוים זהו חלק ממשמעות הא-סימטריה.
אפשר מאוד שהדרך להתגבר על ניגוד אינטרסים מובנה זה, היא ע"י פינוי אזרחים משטחים נרחבים או רגישים בתחילת פעולות האיבה, תוך ויתור מסוים על הפתעה התחלתית בתמורה להשגת חופש פעולה נרחב לאחר מכן; אני נוטה להמליץ על אימוץ גישה זו והפעלתה באופן אינטנסיבי. חוקי המלחמה אינם מחייבים להוציא את האזרחים אבל מחייבים לתת להם התרעה סבירה על תקיפה מתקרבת (לאו-דווקא בנוסח "הקש בגג"). את זו ניתן לתת כבר כיום, כהצגת שינוי בדוקטרינת הלחימה הצה"לית בשטחים דוגמת דרום לבנון, עזה ואולי גם מקומות נוספים. (אפשר לתרגל זאת בפועל גם במהלכים "חכמים" של המב"ם).
ההכנות לאירוע התמודדות אזורי חייבות לקחת בחשבון גם את הערבים אזרחי ישראל. אף שדומה שרבים מהם מעוניינים להמשיך בקיום בצוותא משותף, די בקבוצות מיליטנטיות לא גדולות (15% - 20% מהכלל) בכדי להרוס עד היסוד אפשרות זו ולחולל נזק חמור למאמץ הלאומי כולו. במזרח התיכון אין די באזהרות מילוליות ובוודאי לא בשעת לחימה. על ישראל לסגור את לולאת תשתית היחסים וכללי המשחק באופן חד וברור מראש.
ערביי ישראל קיבלו אזרחות מבלי שחויבו בתמורה להתנהל כאזרחים על-פי כל קנה-מידה נורמטיבי מקובל. עניין זה יש לתקן לאלתר. יש לתקן את חוק האזרחות הישראלי כך שיאמר במפורש שמקום הולדתו של אדם אינו מהווה נימוק לקבלת אזרחות. עליו לקיים תנאי-סף שיוגדרו בחוק, אך בראש וראשונה להישבע אמונים למדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ולחוקיה. הפרת השבועה היא עילה מספקת לשלילת האזרחות ובתנאים קיצוניים לכליאה ולגירוש העבריין. חתירה נגד המדינה וסיוע לאויביה, יחשבו כהפרת שבועת האמונים. נמצא אדם מפר את שבועת האמונים, חייב בית המשפט לשלול את אזרחותו. כללי משחק אלה הם יסוד למערכת היחסים בין שני העמים בתוך מדינת ישראל.
חוק האזרחות חייב לקבוע שאזרח הוא שווה חובות וזכויות ברמת הפרט; אין הדברים מותנים זה בזה, אלא שלובים זה בזה: ברמת הפרט, אין זכויות בלי חובות ואין חובות בלי זכויות. כללי השבועה והנאמנות יחולו גם על יהודים מבלי לפגוע בתוקפו של חוק השבות.
חרף "תרגיל העורף" הנערך היום (3.11.2021), התקיפות הישראליות בסוריה ובגבול עירק כחלק מהמב"מ, דבריהם של רה"מ, שר-הביטחון ושר החוץ בתקופה האחרונה, התרגיל הבינלאומי המשותף הגדול של חא"י מהשבוע שעבר ועוד, דומני שרמת השאננות ברחוב עדיין גבוהה מדי. באירוע שבו צפוי העורף הישראלי להיות שותף פעיל מאוד, שאננות, הפתעה פסיכולוגית, אובדן פתאומי וחריף של הביטחון האישי או כשלים שניתן למנעם מראש, הם יסוד מוסד למשבר-אמון ולפגיעה חמורה בכושר העמידה האזרחי. אינני משוכנע שהציבור החלים כבר לחלוטין ממשבר מלחמת יום הכיפורים מחדליה ומכותיה. ככל שהמשבר המתואר לעיל יתפתח ויקיף את כלל הגורמים והסוגיות - ולכך חובה להיערך - הכנת העורף האזרחי, אחרי המשבר הפוליטי הממושך ומשבר הקורונה שטרם פס מעולמנו, הינה אתגר עצום של ממשלת ישראל.
ממשלת ישראל אינה היחידה הנקראת לדגל. גם האופוזיציה נדרשת לאחריות לאומית. מי שרואה עצמו כשיר להיות גורם שלטוני, אינו יכול לחבל במאמץ הלאומי ולרחוץ בניקיון כפיו. עם ישראל ומדינת ישראל קודמים לשאלות של כבוד אישי וחשבונות מפלגתיים.