אירן וחיזבאללה מאיימים שוב במלחמת אזרחים וזאת על-רקע חקר האמת אודות הפיצוץ בנמל ביירות לפני כשנה ושלושה חודשים, שגרם למותם של 215 אנשים והרס רב.
בשנת 2005 נרצחו ראש ממשלת לבנון, רפיק אלחרירי ומלוויו באחד מהרחובות הראשיים בביירות. אצבע מאשימה הופנתה לחיזבאללה שהחל בהפגנות אלימות וגל של שפיכות דמים. מחזה האימים חוזר היום על עצמו, נגד חוקר הפיצוץ השופט טארק אלביטאר.
בהפגנות האחרונות ידם של הכוחות הלבנוניים הנוצרים של סמיר ג'עג'ע הייתה על העליונה. צלפיהם, הרגו 6 אנשי חיזבאללה ופצעו עשרות במעוז חיזבאללה ותנועות אמל בדרום ביירות.
כאן מתעוררת השאלה: אם חיזבאללה טוען שידיו נקיות, מדוע הוא מתנגד לחקירה? מדוע לא לתת למשפט לאשר את טיעונו? עצם ההתנגדות מעוררת חשדות ופחד. "על ראש הגנב בוער הכובע". לערבים יש אמירה עתיקת ימים: "החשוד אומר: "קחו אותי".
תהפוכות המזרח התיכון
כשבאים להעריך את יחסינו עם הערבים בפרט ומדינות המזרח התיכון בכלל, חייבים לנהוג במשנה זהירות, ובמיוחד כשעוסקים בתחזיות וידוע למי ניתנה הנבואה, במיוחד בענייני המזרח התיכון. להלן דוגמאות מיני רבות למקרים ואירועים בהם פספסו כל אלה שניסו להפגין את יכולתם באבחנת המתרחש ושגו:
אירן מדינה אסלמית ידידותית ובת ברית לישראל, אבל הפכה במרוצת הזמן לאויב מושבע. טורקיה מדינה אסלמית בת ברית לישראל. הזמן נקף והיחסים התקררו והורעו. חוסיין לא זכה לאמונם של מנהיגי ישראל עם קום המדינה. הוא ספג לעג וזלזול והודבק לו התואר "חוסי". המשטר בירדן הוכיח כי הוא המשטר היציב ביותר בעולם הערבי זה 10 עשורים.
שמנו את יהבנו על מנהיגי המרונים בלבנון. האכזבה הייתה מוחצת. אחד ממנהיגיהם, הנשיא מישל עיון, הפך לבן ברית לחיזבאללה ואירן. בנוסף, המרונים סיבכו את ישראל בטבח סברה ושתילה. מאז קום המדינה האמנו שלבנון תהיה המדינה הערבית השנייה שתעשה אתנו שלום. התקוות התבדו. בימינו היא לא תהיה אפילו המדינה האחרונה שתעשה שלום בגלל השתעבדותה למשטר האירני.
ישראל הקימה את ארגון חמאס בשנות השמונים של המאה ה-20, וסייעה לביסוס משנתו בתקווה שיחליש וימוטט את ארגון פתח בהנהגת ערפאת. בחלוף הימים, חמאס הפך לאויב הפלשתיני מספר 1 לישראל. חתמנו על הסכם אוסלו שהביא את ערפאת ואנשיו עם רובים לשטחים הפלשתינים. לאן הביאו אותנו הסכמי אוסלו? מיותר לפרט.
לא האמנו שסאדאת יעשה שלום והמודיעין קבע שלמרות הכרזתו שיבקר בירושלים, הוא אינו שונה מכלל מנהיגי ערב וחותר להשמדתנו. אפילו היו כאלה שטענו כי במקום סאדאת יגיע לישראל מטוס שיתפוצץ ויהרוג את הבאים לקבל את פניו. לכן, ננקטו צעדים של התגוננות. האמנו שמצרים לא תסתכן בהכרזת מלחמה נגד ישראל. הקונספציה לקראת מלחמת יום כיפור.
עם פרוץ האביב הערבי לפני כעשור, שררה בישראל הדעה שימיו של נשיא סוריה בשאר ספורים. נפלו זיין אל עבדין, קדאפי, מובארק, עומר אלבשיר, עבד אללה סאלח ולפני כל אלה, צדאם חוסיין. אבל בשאר חי וקיים ובימים אלה הערבים מחזרים אחריו ורוצים להשיבו לליגה הערבית.
צפינו שהנסיגה מרצועת עזה בשנת 2005 תיטיב עם מצבנו ותפסיק את הטרור נגדנו. מה שקרה הוא ההפך הגמור, כי הייתה נסיגה חפוזה ובלי להבטיח שחמאס לא ישלוט במצב. זהירות מתחזיות ונבואות.
מכחישים ומצדיקים
יחס הערבים לשואה שנוי במחלוקת. בשנים האחרונות חל שינוי חיובי בחלק מן העולם הערבי. מוסלמים מהאמירויות, בחריין וסעודיה מכבדים את זכר השואה ומבקרים במחנות הריכוז ומתפללים יחד עם יהודים לזכר הנספים. גם אזרחים ערביי ישראל עשו זאת ושינו דעה בעקבות ביקורים אלה.
המוזאון הלאומי באבו-דבי חנך לא מזמן אגף לזכר השואה. בפתיחת האגף הדגיש מנהל המוזאון את חשיבות לימוד לקחי השואה לדור הצעיר. אבל יחס המשטר האירני וארגון חמאס שונה תכלית השינוי. המשטר האירני ממשיך להכחיש את השואה ואילו ארגון חמאס מצדיק את השואה.
לא מזמן הצהיר אחד ממנהיגי חמאס בעזה, מחמוד אלזהאר את השואה באמרו: "האירופים צדקו בהשמדת היהודים, כי הם זממו להשתלט על כלכלת אירופה". אלה מכחישים ואלה מצדיקים. זו טרפה וזו נבלה. שניהם גרועים. השאלה היא: מי גרוע יותר?
