מארגניה של ועידת האקלים בגלזגו הגדירו אותה כ"תקווה האחרונה והטובה ביותר" להציל את כדור-הארץ. במהלכה הצביעו משקיפים אופטימיים על עצם ההתכנסות של ראשי עשרות מדינות ואנשי עסקים מובילים ועל המומנטום שהיא יוצרת. ההשקפה הפסימית מדברת על הבטחות מעורפלות ללא תוכניות ברורות להתקדמות. בסוף השבוע (13.11.21) הסכימו 200 מדינות להציג בשנה הבאה תוכניות מואצות להתמודדות עם ההתחממות וקראו למדינות העשירות "לפחות להכפיל" את הסיוע למדינות העניות. ניו-יורק טיימס מצביע (יום א', 14.11.21) על שש הנקודות המרכזיות העולות מן הוועידה.
הזמן לפעולה הולך ואוזל
ההסכם יוצר תמימות דעים ברורה בין כל המדינות בדבר הצורך לעשות יותר ומיד, כדי למנוע את התוצאות ההרסניות ביותר של ההתחממות. לפני הוועידה אמר מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרס, שהעדיפות העליונה היא להגביל את ההתחממות עד סוף המאה למעלה וחצי ביחס לעידן הטרום-תעשייתי; היא כבר עומדת על 1.1 מעלה.
ההסכם מלמד על התקדמות ניכרת בהקשר זה – אבל עדיין רחוק מאוד מן המינימום הדרוש. הוא מציין צעדים ספציפיים שיש לנקוט, החל מצמצום פליטת הפחמן החד-חמצני במחצית עד 2030 וכלה בהפסקת הפליטה של מתאן, והוא קובע כללים לבחינת עמידתן של מדינות בהתחייבויותיהן. אבל אין בו תחושת בהילות אותה דרשו המדינות המצויות בסכנה החמורה ביותר, בעיקר מדינות איים.
מי צריך לקצץ ובכמה?
לשאלה הקריטית הזאת אין מענה בהסכם. המדינות העשירות – ארה"ב, יפן, קנדה ורוב מערב אירופה – אחראיות כיום רק ל-12% מפליטת גזי החממה, אבל ל-50% מן ההתחממות ב-170 השנים האחרונות בשל השימוש בדלקים מאובנים. מנהיגי המערב, בראשות הנשיא ג'ו ביידן, טענו שמדינות כמו הודו, אינדונזיה ודרום אפריקה חייבות להאיץ את המעבר לאנרגיה נקייה – אבל מדינות אלו השיבו, שאין להן המשאבים הכספיים הדרושים לכך ושהמדינות העשירות מפגרות במימוש הבטחותיהן לסיוע. בשנת 2010 הן הבטיחו 100 מיליארד דולר לשנה לאורך העשור; כעת הן מדברות על 2023 כמועד בו יעמדו בהתחייבות זו.
גוברת הקריאה לסיוע באסונות ולרגולציה
אחת המחלוקות הגדולות ביותר בגלזגו הייתה האם וכיצד על המדינות העשירות לפצות את המדינות העניות על נזקי ההתחממות – בנפרד מן הסיוע להסתגלות לשינויי האקלים. הסכם פריז מ-2015 קרא לקבוע כללים ברורים להיקפי הפליטה ולאפשר סחר במכסות הפליטה, אבל נושא סבוך זה לא נפתר גם בגלזגו.
ההסכם הנוכחי מאפשר לחברות ולמדינות לפצות על הפליטות שלהן בכך שישלמו למישהו אחר כדי שהוא יוריד את הפליטות שלו. אחת הבעיות הטכניות הגדולות היא כיצד לחשב מחירים אלו, כדי למנוע הערכות יתר או תשלומי כפל. המדינות שבסכנה דורשות שהמדינות העשירות יעניקו להן חלק מן ההכנסות של שוק הפליטות, כדי לסייע להן להתמודד עם ההתחממות. ארה"ב והאיחוד האירופי מתנגדים לכך; בנקודה זו לא הושגה הסכמה.
הושגו הסכמים בינלאומיים אחרים
ארה"ב וסין הצהירו של הסכמתן לעשות יותר בעשור הקרוב להפחתת הפליטות. סין התחייבה בפעם הראשונה להכין תוכנית להפחתת הפליטה של המתאן. ההסכם בין שתי המדינות היריבות, שהן הפולטות הגדולות ביותר בעולם, הפתיע רבים. מצד שני, אין בו פרטים וסין רק הסכימה להפחית את השימוש בפחם עד 2026 מבלי להתחייב לשיעור ההפחתה.
מנהיגיהן של למעלה מ-100 מדינות – כולל ברזיל, סין, רוסיה וארה"ב – התחייבו להפסיק את כריתת היערות עד 2030. במדינות אלו מצויים 85% מן היערות בעולם, שהם חיוניים לקליטת הפחמן המשתחרר לאוויר ולהאטת קצב ההתחממות. פעילים בתחום מציינים שלהסכם אין אמצעי אכיפה ומזכירים שצעדים דומים נכשלו באוויר.
למעלה מ-100 מדינות הסכימו לקצץ ב-30% את פליטת המתאן עד לסוף העשור. הסכם זה הוא חלק ממאמציו של ממשל ביידן, אשר הודיע שהסוכנות להגנת הסביבה תגביל את כמות המתאן הנפלטת ממיליון אסדות נפט וגז ברחבי ארה"ב.
הודו הצטרפה למספר ההולך וגדל של מדינות בכך שהתחייבה להגיע עד 2070 ל"אפס פליטות נטו" כדי להפסיק את התוספת לגזי החממה. מדינה זו היא אחת מצרכניות הפחם הגדולות בעולם, וכעת התחייבה להרחיב במידה ניכרת את גיוון הדלקים שלה כך שיכללו יותר מקורות אנרגיה נקיים. הודו גם מבטיחה שעד 2030, מחצית מהאנרגיה שלה תבוא מדלקים שאינם מאובנים.
הפנים השונות של הפעולה בתחום האקלים
בגלזגו ניתן היה לראות בבירור פערי מגדר ודורות, מציין הטיימס. רוב מקבלי ההחלטות הם גברים מבוגרים; רוב מביעי הכעס הם נשים צעירות. מליק אמין איסלאם, יועץ לראש ממשלת פקיסטן, היטיב להגדיר זאת: "הגיל הממוצע שלהם הוא 60, אז אני לא חושב שמישהו מהם יהיה בסביבה כדי לחוות אפס פליטות נטו בשנת 2070". הפעילה הצעירה גרטה תונברג לא הוזמנה לשאת דברים, וטענה שהמארגנים חוששים לאפשר לבני דורה לדבר משום שהם יגרמו להם להיראות רע. את תוצאות הוועידה הגדירה היא במילים "בלה, בלה, בלה".
קיום הוועידה בזמן הקורונה היה אתגר
הוועידה נדחתה בשנה בשל הקורונה והיא הייתה אחד הכינוסים הבינלאומיים הגדולים ביותר מאז פרצה המגיפה. רבים מן המשתתפים הגיעו ממדינות בהן ההתחסנות עדיין איטית וחלקית; פחות ממחצית מן הבוגרים בעולם כבר חוסנו. מגבלות הקורונה ייקרו את ההשתתפות והפכו אותה לבלתי אפשרית לחלק מן המוזמנים. הנשיאים ולדימיר פוטין, שי ג'ינפינג וחאיר בולסונרו החליטו שלא להגיע כלל. במהלך הוועידה אף נאלצו המארגנים להתנצל בפני המשתתפים על התורים הארוכים בכניסה לאולמות בשל בדיקת האישורים הרפואיים, ועל הקשיים בשירותי הווידאו שהופעלו בשל המגבלות על מספר הנוכחים בכל אולם ולצורך נאומיהם של מי שלא הגיעו לגלזגו.
