בסוף השבוע הקודם התפרסם במוסף "שישבת" של
ישראל היום פרק מהספר "אפקט צ'רצ'יל" מאת בוריס ג'ונסון, בתרגום ימימה עברון בהוצאת סלע מאיר. בספר מגלה בוריס ג'ונסון בקיאות רבה בביוגרפיה של צ'רצ'יל, אך דווקא בפרק שפורסם הוא מגלה בורות מדהימה בכל הנוגע לאירועים שעצבו את המזרח התיכון בהקשר הישראלי, שנובעת מהתעלמות מעובדות מפתח בתהליך. להתעלמות זו שותפים לרוע המזל, וכנראה לא במקרה, בריטים רבים, ואפילו לא מעט ישראלים, ולכן מצאתי לנכון להעלות על הכתב את הדרוש תיקון בפרק זה.
ג'ונסון פותח בתיאור שלושת ההתחייבויות הבריטיות בתום מלחמת העולם הראשונה - מכתבי מקמהון, הסכם סייקס פיקו, והצהרת בלפור. כבר בנקודה זו יש התעלמות מכך שבעוד ששתי ההתחייבויות הראשונות ניתנו על-ידי פקידים ובהליך סודי כלשהו, הצהרת בלפור ניתנה בהחלטה רשמית של ממשלת בריטניה ובאופן פומבי, ולכן אם יש סתירה ביניהם היא זו שאמורה להיות עדיפה.
גם הטענה שהצהרה זו לא עלתה בקנה אחד עם האחרות אינה מדויקת לגמרי. שכן אם בריטניה הייתה מבטלת את הסכם סייקס פיקו שתי ההתחייבויות האחרות היו מתיישבות זו עם זו. יעיד על-כך ההסכם בין המלך עבדאללה לחיים וויצמן, הסכם שהיה מבוסס על-כך שעבדאללה יקבל את השליטה על סוריה. מרגע שבריטניה מסרה את סוריה לשלטון צרפתי, ההסכם התבטל.
הפרק מתעלם גם מהעובדה שהמחויבות הבריטית בארץ ישראל נבעה אומנם מהצהרת בלפור, אך באופן ישיר המחויבות נובעת מכתב המנדט שהתקבל על-ידי מועצת חבר הלאומים ב-24 ביולי 1922. בין היתר, סעיף 6 בכתב המנדט קובע כי ממשלת המנדט תקל על הגירה יהודית לארץ ישראל ותעודד התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות מדינה. סעיף 7 מחייב אותה להקל על היהודים המתיישבים ישיבת קבע בארץ את רכישת האזרחות הארץ-ישראלית.
את ההתחייבויות שלה לפי כתב המנדט בריטניה בפרוש הפרה. את זה לא אני אומרת. את זה אמר בעצם צ'רצ'יל בעצמו כאשר הצביע בפרלמנט ב-1939 נגד הספר הלבן. את זה אמרה גם ועדת המנדטים של חבר הלאומים עצמו, כאשר פסקה כי המדיניות החדשה של הספר הלבן אינה מתיישבת עם הוראות כתב המנדט. אלא שלהחלטת וועדת המנדטים היה תוקף מייעץ בלבד, ובאותה עת ממשלת בריטניה שלטה למעשה בחבר הלאומים שהמעצמות האחרות פרשו ממנו, וארה"ב כזכור לא הצטרפה אליו מלכתחילה.
חצי אמת
גם לפני כן, גרמה מדיניות המנדט לכך שבין 1921 ל-1945 היגרו לארץ יותר ערבים מיהודים. למי שזקוק להוכחה ראו ספרה של ד"ר רבקה שפק-ליסק "מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל - תקופת השלטון הבריטי (1948-1918)". הדבר נבע מכך שבעוד שעל הגירת היהודים הוטל פיקוח, ערבים חצו את הגבול היבשתי באין מפריע, וגם אלה שהתעקשו לעשות זאת בדרך הרשמית לא נדרשו לדרכונים או אישורים מיוחדים. הפריחה של הכלכלה של ארץ ישראל, והדרישה של שלטונות המנדט עצמן לידיים עובדות זולות, גרמו במישרין לנהירה של מהגרים ערבים לארץ.
בנושא זה אומר ג'ונסון פחות מחצי אמת כאשר הוא טוען שהציונים לא נטו להעסיק ערבים במשקים שלהם. בחקלאות אומנם לא נטו, משום שרצו שהיהודים עצמם יחזרו להיות עובדי אדמה, אבל בתחומים אחרים הם הועסקו, וגם סחרו עימם. למעשה היו אלה הערבים עצמם שהכריזו על החרמת היהודים כאשר פתחו במרד הגדול ב-1936.
ג'ונסון גם מדלג למרד הגדול בלי להתעכב על כמה אירועים שאירעו לפני כן. למשל הטעות ההיסטורית שעשה הנציב הבריטי היהודי הרברט סמואל כאשר מינה את אמין אל-חוסייני הקיצוני למופתי של ירושלים. אמין אל-חוסייני היה זה ששלהב את ההמונים במהלך תהלוכת נבי מוסא בתחילת אפריל 1920 לפרוע ביהודים. בפרעות נרצחו 5 יהודים ונפצעו 211, ביניהם נשים וילדים. נגד אמין אל חוסייני הוצא צו מעצר, אך הוא ברח לדמשק. בהעדרו נגזרו עליו 10 שנות מאסר.
לאחר שבמרס 1921 נפטר המופתי המכהן של ירושלים, התכנסה באפריל העולמא של ירושלים כדי לבחור את המועמדים לתפקיד. על-פי החוק העות'מני המותצרף של ירושלים היה צריך לבחור את המופתי מבין שלושת הראשונים שייבחרו על-ידי העולמא. את סמכויותיו של המותצרף העות'מני ירש הנציב העליון הבריטי.
על-פי בחירת העולמא של ירושלים, אמין אל חוסייני זכה רק במקום הרביעי. החלטה כלל לא מפתיעה משום שאל-חוסייני היה צעיר בעל השכלה מוסלמית מעטה, ואפילו לא השלים את לימודיו באל-אזהר. כל שאר המועמדים היו אנשי דת מוסמכים ידועים וותיקים ומוכרים. אלא שהנציב הבריטי סמואל נכנע ללחץ של משפחת אל-חוסייני ותומכיה, ועל-פי המלצה של פקידיו החליט למנות את אל-חוסייני למופתי של ירושלים.
חוסר דיוק
כך קרה שלא זאת בלבד שאמין אל-חוסייני הקיצוני זכה לחנינה מהמאסר שנגזר עליו עקב חלקו בפרעות, הוא זכה לתפקיד החשוב. בהמשך השתלט אל-חוסייני בסיוע הבריטים גם על "המועצה המוסלמית העליונה" ועל כספי הוואקף, וזכה לתואר "המופתי הגדול", כלומר לא רק של ירושלים. כדי לבסס את מנהיגותו על כל ערביי הארץ הוא לא היסס גם לחסל את מתנגדיו - מנהיגים ערבים מקומיים, שברובם היו הרבה יותר מתונים ממנו.
המופתי אמין אל-חוסייני היה אחראי להסתה ולהקצנה של ערביי הארץ עד שב-1937 לאחר שהמרד הגדול כבר התפוצץ לבריטים בפרצוף, גם הם נאלצו להפוך אותו למבוקש, והוא ברח תחילה לעירק ולאחר מכן לגרמניה הנאצית. ג'ונסון, שחש מבוכה מכך שחיילים בריטיים "מסכנים" "נאלצו לירות בערבים", כנראה לא יודע שרוב ההרוגים במרד הערבי הגדול נהרגו על-ידי ערבים אחרים, בין אם במלחמות כנופיות, ובין אם במאבקים פוליטיים שאל-חוסייני הוביל, ולא על-ידי חיילים בריטיים.
הטענה של בוריס ג'ונסון שהבריטים היו הוגנים לשני הצדדים יש בה יותר מחוסר דיוק. יש בה חוסר מוסריות. הבריטים מנעו מהיהודים להתגונן בפני הפרעות של הערבים. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר ב-1920 וב-1929, כאשר לא זו בלבד שהבריטים לא היו ערוכים להגן על היהודים הבלתי חמושים המותקפים, הם גם מנעו מאנשי הגנה שאורגנו על-ידי זאב ז'בוטינסקי להגן עליהם, ולאחר מכן בשם "הסימטריה" הם כלאו את ז'בוטינסקי בכלא עכו.
חוסר המוסריות של השלטון הבריטי הגיע לשיא עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה. להיטלר לא היה אכפת אם יהודי אירופה פשוט יסתלקו מאירופה. יהודים רבים עזבו את גרמניה מבלי שאיש עצר בעדם. האסון הגדול של יהודי אירופה היה שלא היה להם לאן ללכת. בריטניה סגרה בפניהם את שערי הבית הלאומי שלהם, והם הושארו להירצח על אדמת אירופה.
גרמניה לבדה אשמה בשואת יהודי אירופה. בריטניה לא אשמה בשואה הזו, וכידוע בריטניה הייתה גם זו שנלחמה, במשך פרק זמן אפילו לבדה, כנגד גרמניה. אבל בריטניה אשמה בכך שיכלה להציל את מרבית הקורבנות, והיא לא עשתה זאת.
מאבק מזוין
רצח הלורד מוין, ידיד אישי של צ'רצ'יל, בידי הלח"י נעשה לאחר שני אירועים. הראשון הוא טביעתה של ספינת המעפילים סטרומה בים השחור ב-24 בפברואר 1942, כשעליה 770 פליטים יהודיים, שמהם ניצל אדם אחד בלבד. הלורד מוין התערב אישית אצל השלטונות הטורקיים כדי שאלה ימנעו מהם לרדת לחוף בטורקיה.
האירוע השני היה הגעתו של יואל ברנד עם הצעה שקיבל בהונגריה מפי
אדולף אייכמן בהוראתו של הימלר, שלפיה הגרמנים ישחררו מיליון יהודים תמורת 10,000 משאיות בנוסף לכמה מצרכי יסוד. ברנד הגיע לטורקיה שהייתה מדינה ניטרלית בתקופת מלחמת העולם השנייה, ומשם נסע לסוריה גבול טורקיה כדי לפגוש את נציג הסוכנות
משה שרת. לאחר שהבין שאין כוונה לקבל את העסקה ביקש לחזור להונגריה כדי להמשיך שם בניסיונות הצלה, אך הבריטים, ששלטו בסוריה, עצרו אותו והביאו אותו לקהיר. קהיר היה מקום מושבו של הלורד מוין, שללא ספק היה מאחורי ההחלטה למנוע את חזרתו להונגריה, ולו רק כדי להודיע באופן שקרי על הסכמה עקרונית להצעה של אייכמן-הימלר כדי לקבל את שחרור היהודים שהובטחו כ"מקדמה".
גם לאחר המלחמה סירבו הבריטים לדרישתו של נשיא ארצות הברית טרומן לאפשר את כניסתם של 100,000 עקורים יהודים מאירופה לארץ ישראל. גם לאחר שוועדה משותפת אנגלו-אמריקנית הגישה באפריל 1946 המלצות שכללו שוב את אישור כניסתם של 100,000 יהודים הם לא קיימו את ההמלצות. סירוב זה היה בין הגורמים שהביאו את היישוב היהודי להתאחד ולהקים את תנועת המרי שניהלה מאבק מזוין כנגד המנדט הבריטי.
לטעון שהיהודים בארץ ישראל היו כפויי טובה על ההתנהלות של הבריטים, זה כמו לדרוש מנאנסת להוקיר תודה לאנס שלה. גם הטענה שהחיילים הבריטיים רק מילאו את תפקידם מגוחכת. החיילים הבריטיים כאינדיבידואלים אכן רק מילאו את תפקידם, כפי שכל חייל במהלך לחימה רק ממלא את תפקידו, ובכל זאת החיילים מהצד השני עושים כל שביכולתם להרוג אותו.
גם ההתייחסות כלאחר יד לאופן עזיבת הארץ על-ידי הבריטים כהשארת המפתח מתחת לשטיח מתעלמת מכך שבריטניה לא מילאה אחר דרישת האו"ם להעביר את הארץ באופן מסודר ומתואם עם ועדה של האו"ם. בריטניה מסרה נקודות מפתח בארץ לשליטת הערבים. בנוסף בריטניה חימשה ואימנה את הלגיון הירדני ועמדה מאחורי הפלישה שלו לארץ.
בריטניה ביחד עם ארצות הברית גם הטילה אמברגו על אספקת נשק לצדדים הלוחמים במלחמת העצמאות, בידיעה שלערבים כבר סופק נשק מתקדם, בעוד ליהודים לא הייתה אפשרות כזו לפני כן. למזלנו, סטלין, שרצה לוודא של"אימפריאליזם הבריטי" לא תהיה אמתלה לשוב לארץ, אפשר למדינות מזרח אירופה ובעיקר לצ'כיה לספק לנו נשק, שסייע לנו לשרוד במלחמה, והמדינה קמה - למרות הבריטים, ולא בזכותם.
