"אסטרטגיית-על" היא הגדרה לתכנון מטרותיה ארוכות-הטווח של אומה בשלל נושאים חיוניים. לסין אכן יש כזאת (שגויה או נכונה, יתברר רק בעתיד) ואילו לגבי ארה"ב והמערב בכלל קשה לזהות היום מודעות משמעותית בעניין זה, לא בענייני-פנים ולא בנושאי חוץ וביטחון, עם דגש על היחסים המורכבים עם סין — ועובדה זאת מזינה וויכוח ער לא רק בזירה הפוליטית אלא גם האקדמית.
לאחרונה הופיעו, למשל, שלושה ספרים בנדון, כשמעורר תשומת-הלב העיקרי ביניהם, "אסטרטגיית ההכחשה" מאת אלברידג' קולבי, בכיר לשעבר בפנטגון ושותף לניסוח אסטרטגיית ההגנה האמריקנית ב-2018, גורס שכדי לחסום את מגמות ההתפשטות של סין (שלדעתו ברורות לחלוטין), על אמריקה ובעלות-בריתה לשקול נקיטת פעולות מלחמתיות מוגבלות טרם שיהייה מאוחר מדי. דעתו בעניין זה דומה, אגב, לתיזה של הנרי קיסינג'ר בעבר לגבי מלחמה גרעינית מוגבלת. אחרים מביעים, כמובן, דעות שונות ותולים את תקוותם בסיכויי הגלובליזציה והאינטרסים המסחריים ההדדיים בין אמריקה לסין, אך גם הם אינם מתעלמים מהאיום הסיני.
ומה בישראל? למרות שבזמנו איש לא הגדיר זאת רשמית כ"אסטרטגיית-על", הרי שרוב מהלכיו של בן-גוריון, ועוד לפני כן כל המיפעל הציוני — בניית צה"ל וקביעת תורת-הביטחון, דימונה, סימון היעדים המדיניים, "כיבוש השממה", הקמת ערים חדשות, בניית תשתיות, "קיבוץ הגלויות" ונושאים לאומיים רבים אחרים היוו בפעל דוגמה מובהקת להגשמת אסטרטגית-על מוצלחת ברובה — ואחרי הפוגה מסוימת, תקופת נתניהו פתחה סער ופרץ חדשים: צמיחה כלכלית חסרת-תקדים, צמצום האבטלה, פיתוח משאבי-טבע, הפיכת ישראל למעצמה טכנולוגית, הרחבת התשתיות — ועם זאת, התעצמות צבאית, מניעת מלחמות, ניהול אסטרטגיה יעילה נגד שלוחי אירן באזור, הבנות פרגמטיות עם רוסיה בד-בבד עם חיזוק הקשרים הביטחוניים עם ארה"ב, ובראש ובראשונה, הפיכת הקערה המדינית על פיה והקמת מערכת של שלום ונורמליזציה עם חלק חשוב מהעולם הערבי.
הממשלה הנוכחית עדיין נהנית מספיחי האסטרטגיה הכוללת של ממשלות נתניהו, אך השאלה היא לכמה זמן ובאילו תנאים? לממשלת בנט-לפיד-ליברמן המושג "אסטרטגיית-על" לא רק זר אלא בלתי-אפשרי — ולא רק בשל הנתונים האישיים, אלא בעיקר בגלל ההטרוגניות הפוליטית של מרכיביה. איך, למשל, תפעל כשתעמוד בפני החלטות חשובות באמת, בין שספציפיות כמו הקונסוליה האמריקנית "לפלשתינים" בירושלים, ובין שבעלות השלכות חמורות כמו העימות עם אירן שעל-פי סימנים מסוימים ההכרעה לגביו הולכת וקרבה? בקווים כלליים ניתן להגדיר את מדיניות-החוץ של "ממשלת-השינוי", כפי שהתבטא גם בפגישת בנט-ביידן וגם בזו בין יאיר לפיד למזכיר-המדינה בליקן, כהיסמכות מוחלטת הגובלת לעתים בהתמסרות, לממשל ביידן, ואף שבהחלט יש להצדיק כל מאמץ ישראלי, תהייה הממשלה אשר תהייה, לשדר על אותו גל עם וושינגטון, יהיה הנשיא אשר יהיה, יש נושאים שלא ניתן לטאטאם מתחת לשטיח — כמו הקונסוליה הנ"ל או המאבק בטרור ופרשת NSO, וכמובן אירן.
נראה שברקע גישתה הלעיתים חובבנית של הממשלה בעניין היחסים עם ארה"ב עומדים זה בצד זה הרהורי-לב וחוסר הבנה לגבי המציאות הנוכחית בפוליטיקה האמריקנית שסימני-ההיכר הבולטים שלה הם השחיקה במעמדו של הנשיא ביידן, העימות הקיצוני בחברה האמריקנית, כתישת רבים מהערכים הדמוקרטיים שאפיינו בעבר את האתוס האמריקני, תופעה שמתבטאת גם באנטישמיות הגוברת — וכפועל יוצא, גם בנושאים הישראלים. אם לשפוט על-פי הכישלונות האחרונים של הדמוקרטים בהצבעות בווירג'ניה, בניו-ג'רסי ובמינסוטה ייתכן אומנם שהחלה להתעורר התנגדות בקרב בוחרים דמוקרטיים לנטייה המוגזמת שמאלה של מפלגתם, אך בכל מקרה, מדיניות החוץ הישראלית צריכה להיות מספיק מפוכחת ועניינית כדי להבטיח את מטרותיה העיקריות בכל מצב נתון - ומבחינה זאת, היחסים עם אמריקה, לרבות עם יהדות אמריקה, הם בהחלט סוגיה שמקומה ב"אסטרטגיית-העל" שלנו, אם תהייה כזאת.
