בימים האחרונים עיינתי בגיליון מעריב מ-11.11.2021, ולהפתעתי מצאתי בו אוסף של ידיעות, ציטוטים ורעיונות-נפל שהניעו אותי לסטות מה"נורמה" של כתיבת התייחסות מפורטת לנושא אחד ולהגיב בקצרה למספר נושאי מחלוקת אותם מצאתי בגיליון הנ"ל. "ליברמן על יוקר המחיה..."- מצטט יהודה שרוני את ליברמן, "שר האוצר: יוקר המחיה בשוק הדיור מוסבר גם בעובדה שמאז חורבן בית ראשון לא נרשם טירוף כזה בתחום המשכנתאות...". ובהמשך חוזר הוא ומצטט שוב: "סוכנות המזון של האו"ם פרסמה ב-4 בנובמבר דוח המצביע על כך שהמזון בעולם התייקר השנה ב-30% ..." ליברמן איננו תמים וגם עם-ישראל איננו נאיבי; מה הקשר בין הדברים?! - ממתי אנחנו קובעים את המחירים בישראל על-פי דוחות האו"ם או היקפי המשכנתאות? שהרי אם כך אנו מנהלים את כלכלת ישראל זו שערורייה שאין כדוגמתה והציבור מרומה באופן רצוף ע"י רשתות השיווק והתיווך, בעוד הממשלה נמה את "שנת-החורף". אולם, אם אכן הקריטריונים אחרים, מה עניין ההתייקרות הממוצעת בעולם על המחירים בישראל?! סוד גלוי לכל הוא שמחירי הסחורות והמצרכים בישראל יקרים תמיד בעשרות אחוזים מאלה שבעולם, מבלי שיהיה לכך צידוק אובייקטיבי משום שמעולם לא הוכח קשר ישיר וחד-ערכי בין הדברים ו"היקש לוגי" בנוסח ליברמן, הוא "עבודה בעיניים" על הציבור. ההסברים לכך רבים ומגוונים וכמעט כולם בלתי רלוונטיים למעט זה שהסוחרים ובעיקר חברות הסחר הגדולות יכולים "להתפרע" בשוק הישראלי באין מפריע ועל כן הם עושים זאת בהתמדה. משרדי האוצר והכלכלה עוסקים בדרך פלא רק בנושאים הקלים - כאלה שאין צורך לנהל בהם מחקר מעמיק או מאבק חברתי-כלכלי אמיתי באשר לבעלי השררה הכלכלית בישראל - זו הסיבה העיקרית ליוקר המחיה המופרז. הקורונה לא קבעה ואינה קובעת מחירים. קובעים אותם כללי ההיצע והביקוש לצד שגיאות ניהול בטיפול במגיפה כמו גם מי שמנצלים לרעה את חולשת הדעת הממשלתית ואת הסחת הדעת הציבורית. היצע הקרקעות לבניה נשלט ע"י הממשלה והיא אינה עושה את המעט שביכולתה לעשות - וזאת להפסיק את הבנייה במרכז הארץ, בה הקרקע יקרה להחריד דבר המשליך על שוק הנדל"ן כולו. אין היא משחררת קרקעות לבנייה בגושי הפריפריה באיו"ש, בנגב ובצפון, ואינה משפרת את נהלי מתן האישורים לבנייה חדשה (תלוי אך ורק בה ובכנסת). אין היא מפצלת את פעילות הבנייה בין הקבלנים הישראלים (המתקשים להשיג ידיים עובדות ואינם מתורגלים בתפוקה נורמלית), לחברות קבלנות חיצוניות (בעיקר סיניות) שכושר ביצוען גבוה ב-200% ויותר מזה של החברות המקומיות. עקרון התחרות ועקרון ההיצע פועלים גם כאן בשילוב עם כללי המיסוי והביורוקרטיה. - די "לעבוד" על הציבור בעיניים. נראה ששר האוצר אירגן לעצמו ללא תרועה רמה מקורות הכנסה לכיסוי הגרעון במאזן השוטף בדמות מחירי שערורייה של הקרקעות לבנייה שמשווקת המדינה במסגרת תרגילי הפרסום האחרונים. במקום שריבוי יחידות הבנייה החדשות יוריד את עלות הקרקע לדירות החדשות ויפצה על ההתייקרויות האחרות בכדי לאפשר לרבים לנצל את המדיניות החדשה, עולה מחיר הקרקע ב-50% - 90% מעל להערכת השווי של השמאים ועוד היד נטויה. זו התעללות באזרחים ועבודה בעיניים. על הממשלה כבעלת הקרקע לקבוע חסם עליון למחיר יחידות הקרקע, בהתייחס לאזור המדובר ולא להגדיל את הספסור בקרקעות בשת"פ עם הקבלנים. שהרי עליית מחירי הקרקע המשוחררת לבניה החסרה, ישפיעו על מחירי הדירות החדשות, קשו על האזרחים ועשויים ליקר גם את מחיריהן של דירות ישנות ואת מחירי השכירות בהן. זו ללא ספק מדיניות נואלת שלא לומר מאחזת עיניים. נכון שפרוש הדבר הוא שעל הממשלה: לשנות את משטר גביית המיסים בענף הנדל"ן ובכלל המשק; עליה להשקיע בפיתוח תשתיות בפריפריה ובמעבר עסקים לאזורי הבנייה בהם מצויה רזרבת הקרקע העיקרית; עליה לתמרץ את חברות הנדל"ן, את חברות ההי-טק ואת הרשויות המקומיות להירתם למאמץ לאומי כולל באמצעות תנאי מיסוי נוחים ל-15-10 שנים; לא ניתן להתחרות בענפי הספורט המהירים ברגליים קשורות הגיע העת להבין ולהפנים זאת. תפקיד הממשלה הוא למשול: לתכנן, לנווט, לתקצב, להגדיר עדיפויות וליזום חקיקה מסייעת במסגרת יעדים לאומיים ידועים ומוסכמים ולמקסם את השפעתה בכל הכיוונים להגשמת יעדים אלה. עצם שינוי מרכז הכובד של הפעילות הכלכלית באמצעות תקציב המדינה ומדיניות המיסוי שלה, מבשר לכול על כוונה אמיתית; יצירת התפנית המחשבתית המובילה להגשמת יעדים אלה היא החלק המשלים. אנחנו כבר בפיגור מסוים, אבל עדיין לא מאוחר!!! מר ליברמן, זו ההזדמנות לה חיכית שנים. אל תבזבז אותה לריק וחדל מניסיונות להונות את הציבור בסיפורי מעשיות חסרי שחר.

"התעשיינים מציעים להפחית את התשלומים לביטוח הלאומי..." רעיון "גאוני" בשירות הציבור מצאתי בכתבה אחרת של שרוני, המצטט מפי ד"ר רון תומר, נשיא התאחדות התעשיינים, את הדברים הבאים: "לנוכח משבר הדולר... כיוון שאין עובדים (חסרים - ר. ל.) השכר עולה, ואני כתעשיין איני יכול לעצור זאת. אבל המדינה גובה על סמך השכר את תשלומי הביטוח הלאומי. הצענו להוריד לפרק זמן של שנה את ההפרשות...". ובכן, שוב "גיבור" על חלשים. יורידו את ההפרשות לביטוח לאומי ויחסכו בכך הוצאות לתעשיינים. אבל ד"ר תומר שוכח לציין ולא במקרה שדמי הביטוח הלאומי מממנים את הקרנות התומכות בבעלי היכולות הנמוכות במשק או את בני הדור השלישי, ואז - מה יהיה דינם? האם הוא מצפה שהממשלה תכניס ידה לכיס ותפצה אותם, ובינתיים יתחילו התעשיינים להרוויח והכל יבוא לכאורה על מקומו בשלום? התעשיינים לא יפסידו עכשיו וירוויחו אחר-כך והציבור ישלם עכשיו בהקטנת זכויות ואחר-כך בהעלאת מחירים, ושוב בא גואל לישראל - האמנם?! נראה שיו"ר התעשיינים מצא לעצמו "בנק חירום" אצל העובדים והוא ממנה את הממשלה להיות גו(נ)בת-ההכנסות מהציבור עבורו, כמובן ללא הסכמת הציבור; והוא מסתפק בכך שהפך פופולרי בקרב מי שמינה אותו לתפקיד?! האם התעשיינים מתכוונים לפצות את העובדים על הניכוי המוצע, שהרי עליו מבוססים התנאים הסוציאליים הבסיסיים שלהם?! - סתם היו"ר ולא פרש... יו"ר התעשיינים תולה את קולר הבעיות במחסור בעובדים. אם כך, כיצד הוא מתכוון לטפל בסוגיה זו? או שמא אין הוא מתכוון לטפל בה כלל?! אם תיפול הממשלה בפח שהציע לה, יוכל לטעון שהכשרת העובדים היא באחריות הממשלה, משמע מתקציב המדינה, כלומר שוב מכיסם של העובדים או על חשבון שיפור תנאיהם. קפיטליזם חזירי - נשאר קפיטליזם חזירי. כל מי שעוקב אחר תמונת האבטלה בישראל מבין שזו מציאות נזילה שמקורה בשינויים בהרגלי העבודה, בחלוקה בין עבודה מהבית לזו במקום עבודה מסודר, במעברים מתחומי-עיסוק נמוכי-שכר לעתירי-שכר. מה תרומת התעשיינים לתהליך זה ומדוע צריכה הממשלה להיות תמיד "הביטוח הלאומי" שלהם לימי צרה באמצעות נישול העובדים מזכויותיהם?! אילו הציע לעובדים, למשל, מניות או השתתפות ברווחים לאחר התאוששות התעשיה, אפשר היה לשקול את "ההימור". אולם יודע המציע שהחיים אינם "מפליגים" תמיד על מי מנוחות! כיצד - כנציגם של האנשים המתוחכמים ביותר במשק - יקח על עצמו סיכון "וודאי"?! חכמי התעשיה בוודאי לא יודו שהם מציעים שוב להמר בזכויות העובדים, כי לא בנו לעצמם רשת ביטחון כחלק מחשבון הקיימות של התעשיה; ברוב חוצפה וללא שום נקיפות מצפון הם מוכנים להניח לזולתם, בטיעוני סרק, לחלצם שוב מבוצו של יום סגריר. בשום אופן אין להתיר הטלת נטל המחסור בעובדים על הציבור שנפגע בעצמו ישירות מהשפעות הקורונה ולהניח לו לפתור את בעיות התעשיינים. את מאבקם מול הממשלה צריכים התעשיינים לנהל במישור היחסים ההדדיים בינם לבינה, ולא על גב הציבור והעובדים השכירים. אולי כדאי שילמדו משהו ממאבקו של ח"כ קארה (ראה להלן) עבור ה"עצמאיים הקטנים" ונזקיהם בימי המגיפה, ויערכו בהתאם? נראה לי שזו הזדמנות להבריא את המשק ע"י שילוב פתרון בעיות התעסוקה, עם פיזור האוכלוסייה: - הוצאת חלק מהעסקים באזורי המרכז החסרים כוח עבודה והעברתם לפריפריה. הממשלה תעודד מהלך כזה באמצעות הענקת קרקעות להקמת מפעלים חדשים, תמיכה בפיתוח האזורי ובהעברת עובדים ותמיכה באמצעות סיבסוד הרשויות המקומיות תמורת הפחתת מיסי הארנונה למשך 5- 10 שנים (ואף יותר) - כפי שמתבקש משיקולי הביטחון הלאומי שלנו. מהסקטור האינטליגנטי של התעשיינים, אני מצפה לחשיבה יוצרת מתקדמת יותר מאשר חריש חוזר על גב העובדים.