לחנוכה יש פנים רבות. הגמרא מציינת את סיבתו בנס פך השמן, ולא בניצחון על היוונים. "מאי [מה] חנוכה, דתנו [ששנו] רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון [=שמונה הם], דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון [=שאין להספיד ולהתענות בהם]? שכשנכנסו יוונים להיכל [המקדש], טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (מסכת שבת, דף כ"א עמוד ב')".
הרב יצחק בלאו מביא את הסברו של המהר"ל לקושיה: אומנם הסיבה המרכזית לחג היא הניצחון על היוונים, אלא שכל ניצחון במלחמה יכול להיות מוסבר בדרך הטבע. חשיבות נס פך השמן היא בכך, שהוא מלמדנו על חלקו של הקב"ה בנס הגדול של הניצחון. דעה אחרת יש ל"משך חכמה", המסביר שהיהדות נמנעת מלציין ניצחונות במלחמות, ומציינת רק את השחרור מעול הגויים. הרעיון הזה מתבטא גם בחג פורים, שמציינים דווקא ביום המנוחה מהקרב, ולא ביום הקרב עצמו. בחנוכה מלמדת הגמרא, שיש להעתיק את תשומת-הלב משדה הקרב אל המקדש. לדעת הרב בלאו, השילוב בין שני ההסברים חשוב.
תפילת "על הנסים" לחנוכה משלבת את שני ההיבטים של חנוכה: "... עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַמִלְחַמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה". ובגרסתה המלאה: "בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ. וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה".
ואכן, מצוות החג הנה לפרסם את הנס, שקרה לאבותינו, שבחרו להישאר יהודים ולא אנשי העולם הגדול ולכאורה נאור. לכן, נהוג להדליק את הנרות כשהם נשקפים אל החוץ, אל הרחוב. מסורת בירושלים להדליק את החנוכייה בגומחות מיוחדות ליד דלת הכניסה לבית. עם זאת, חנוכה אינו נחשב חג, לפי מסורת ישראל, כיוון שאינו נזכר בתנ"ך, אלא רק ב"ספרים החיצוניים", שלא נכרכו בקדושת התנ"ך. אנחנו יודעים עליו מהגמרא, ועל תולדות המרד החשמונאי - מיוספוס פלאוויוס ומספר "מקבים", שהנו ספר היסטוריה, ש
מקורו כתוב ביוונית ולא בעברית, כמו התנ"ך.
חשמונאים, או מקבים?
איך נקראו מתתיהו הכהן וחמשת בניו (אלעזר החורני, יונתן הוופסי, יהודה המקבי, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס), שמרדו ביוונים, וניצחום? מתתיהו היה ממשמרת הכהנים יהויריב. לפי גרסת יוספוס פלאוויוס - זקנו (אבי-סבו) נקרא, חשמונאי. לפי גרסה אחרת, מתתיהו ובניו גרו בכפר חשמון בדרום ממלכת יהודה.
את השם "מכבי" נהגו להסביר כראשי תיבות של תחילת המשפט, "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא", המצוי ב"שירת הים" (שמות ט"ו, פסוק י"א). כנראה,
מקורו בשם, "מקבים", המוזכר בתרגום השבעים ובספרות נוצרית. כשהייתי צעיר, נהגו לפרשו כנגזרת של מקֶבֶת, שהייתה, לכאורה, נשקו של יהודה.
יהודים, או קוסמופוליטיים?
מרד החשמונאים הנו מרד של קנאים, שדבקו במסורת אבותיהם, וסירבו להשתנות, כמו רבים מבני דורם; ובעיקר, עלית ממלכת יהודה: לזנוח את מסורתם ואת דתם, ולאמץ את המסורת היוונית (הלניסטית). כלומר, הם העדיפו להיות יהודים, הקנאים לדתם, מאשר מתייוונים, אנשי העולם הגדול והמתקדם (קוסמופוליטיים), שרוצים להיות בנים לעם ככל הגויים. ואכן, קשה להתעלם מההקשרים העכשוויים של המרד.
המסורת היהודית נוקטת ברוח דברי בלעם. עם ישראל ייחודי, ושומר בקנאה על ייחודו. "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (במדבר כ"ג, פסוק ט')". כשהמתייוונים שאפו להידמות לגויים (חלקם מבלי להינתק מהיהדות) - מרדו הקנאים בראשות מתתיהו ובניו. כשניצחו את היוונים, טיהרו החשמונאים את המקדש. כלומר, סילקו ממנו את ההתייוונות ואת המתייוונים. זה הלוז של מרד החשמונאים ושל חנוכה. ניצחון המרד החשמונאי מצוין בשני סמלים דתיים - טיהור בית-המקדש מטומאת הגויים וחג שמונת ימים, שנועד לפצות את היהודים על כך, שהיוונים ומשתפי הפעולה המתייוונים מנעו מהם לחגוג באותה השנה את סוכות (החג היחיד עד אז, שנמשך שמונה ימים).
לכן, סמלי, שהשיר, "אנו נושאים לפידים" (שחיבר אהרן זאב, והלחין מרדכי זעירא), מתנגן ברקע טקס ההכרזה על יום העצמאות בהר הרצל (
מקור). אומנם, "... הַצָּמֵא לָאוֹר - / יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ / לָאוֹר וְיָבוֹא!", אך " נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - / פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. / לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ, / מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ. // נֵס לֹא קָרָה לָנוּ- לָנוּ - / פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. / בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם - / וַיְּהִי אוֹר!" //
השיר מסמל ניתוק מתריס מערכי היהדות, והתבססות על גבורה ועל כוח פיזי, בניגוד גמור לכוונת חז"ל, שהנו חג של רוחניות. ואכן, חנוכה כעת בציבור החילוני הוא חג גבורת המקבים, חג האור וחג הסופגניות, ומעוקר מסמליותו היהודית.
ברית עם הרומאים
המרד החשמונאי פרץ בשנת 166 לפני הספירה. למרות שלא היה הבכור בבני מתתיהו, אלא השלישי בבניו, פיקד עליו יהודה בססמה, "מי לה' אליי!" - ביטוי חריף לסממנים היהודיים של המרד.
מה היה הסיכוי של ממלכה קטנה, שהייתה מפוצלת בין קנאים לבין מתייוונים ומשתפי פעולה עם הכיבוש היווני, לנצח את המעצמה היוונית-סלווקית? כנראה, סוד העניין הוא בראייה אסטרטגית חכמה של יהודה, שיצר מגע עם רומא, שכבר אז איימה על יוון, ונגסה בשוליה. מול חולשה סלווקית הצליח יהודה בטקטיקות צבאיות מפתיעות להכות בצבא היווני העדיף, ולשחרר את ירושלים. כך, טוהר המקדש, ועם ישראל חזר לעצמו, ליהדותו, והחל לחוג את חנוכה, שסימניו אור ושמן; ומהם נגזרים מנהגי החג. כזה חנוכה, אך מהותו רוחנית.
באותו ההקשר - נראה, שמרד בר-כוכבא הצליח בשלבו הראשון מאותה הסיבה: עקב ברית בין המורדים מיהודה עם הממלכה הפרתית, אויבתה של רומא. כשהפסיקו הפרתים לסייע, נכשל המרד. יהודה נהרג בקרב אלעשה (160 לפני הספירה) נגד בכחידס היווני. יהודה נוצח בקרב כיוון שלא הצליח לגייס די לוחמים לצבאו, והמעטים נוצחו. שלוש שנים אחר-כך התחדש הקרב נגד בכחידס. היווני צר על יונתן ועל שמעון ועל צבאם, שפעלו במדבר יהודה במלחמת גרילה, הובס, ויצא מגבולות יהודה. יונתן הנהיג את יהודה ממקום מושבו במכמס (מכמש).
בשנת 153 לפני הספירה הסתבכו הסלווקים בסכסוכים בתוך ממלכתם, ושני הצדדים לסכסוך הסלווקי פנו ליונתן, כדי לכרות אתו ברית. יונתן ניצל זאת, וקיבל רשות לכבוש את ירושלים, ואחר-כך כבש את יפו, את אשדוד ואת אשקלון, וקיבל מהסלווקים את עקרון ואת סביבותיה, ויהודה החלה להתפשט אל מעבר לגבולותיה. יונתן נרצח על-ידי הסלווקים בעכו (פטולימאיס) בשנת 143 לפני הספירה, ושמעון החליפו. הוא הסיג את כוחות הסלווקים מיהודה, ובמהלך מדיני מבריק השיג שנה אחר-כך עצמאות מהממלכה הסלווקית. הממלכה החשמונאית הוכרזה רק לאחר מותו. שמעון הרחיב את גבולות יהודה, וכרת מחדש ברית עם רומא. שמעון גם השיג הסכמה של מועצת העם להכתיר את בית חשמונאי כמלכי יהודה.
שמעון נרצח בשנת 413 לפני הספירה בידי שליחים של הסלווקים. במקומו עלה למלוכה יוחנן הורקנוס (הראשון), בנו. הוא ניסה לבלום את הפלישה הסלווקית ליהודה, והצליח רק אחרי שהמלך הסלווקי נפל בשבי הפרתים. תחת שלטונו התבססה יהודה צבאית, והתרחבה טריטוריאלית, אך גם הייתה בה פריחה רוחנית. יוחנן הורקנוס פיתח את הקשרים הבינלאומיים של ממלכתו.
בימי אלכסנדר ינאי, בנו של יוחנן, הגיע ממלכת החשמונאים לשיא התפשטותה. בניו המסוכסכים הצליחו להכניס את הממלכה לכאוס, שלווה באי הסכמה קשה בתחום הרוחני בין הצדוקים לבין הפרושים. כך, התדרדרה הממלכה החשמונאית, עד שנפלה עם הכיבוש הרומאי אחרי כישלון המרד הגדול ושריפת בית-המקדש.
אירוניות
הרומאים, שעזרו לחשמונאים לסלק את היוונים ואת ההתייוונות ממלכת יהודה, הוזמנו ארצה על-ידי אחים לבית חשמונאי, כדי להכריע בסכסוך ביניהם על המלוכה ביהודה. לבסוף חיסלו הרומאים את הממלכה, והגלו את תושביה בשנת 70 לספירה, כמאתיים שנה אחר שחידשוה החשמונאים, בגלל צאצאיהם שהסתאבו.
עוד אירוניה נמצאת בעובדה, שאחרוני המלכים החשמונאים נשאו שמות יווניים. כלומר, בגדו במסורת מתתיהו וחמשת בניו. שהרי אמרו חז"ל על בני-ישראל, שהיו בארץ גושן במצרים, "... מלמד שהיו ישראל מצוינים שם, ופירשו כי לצד שישראל לא שינו את שמם ולבושם וכו' היו ניכרים בין המצרים שכל רואה אותם יראה אותותם כי אלה מבני ישראל המה ... (ילקוט דברים על פסוק ה' בפרק כ"ו בחומש דברים)".
