מרד החשמונאים [חלק ד']

3. ממלחמת מעמדות על-רקע סוציו-כלכלי למרד דתי-לאומי

א. המשמעות הפוליטית והסוציו-כלכלית של הפיכת ירושלים לפוליס ב-175 לפנה"ס

המשמעות הפוליטית: 1. הוצאת פשוטי העם מהשתייכות לפוליס. ההשתייכות ל"חבר האזרחים" של הפוליס הייתה מותנית בלימוד באפיביון ובגימנסיון, בהם הכשירו את האזרחים העתידיים של הפוליס. שכר הלימוד במוסדות אלה היה גבוה וכתוצאה מכך רק העילית זכתה בחברות בפוליס. לא כל תושבי העיר נכללו ב"חבר האזרחים" של הפוליס קיימת הערכה ש"חבר האזרחים" כלל רק כ-3,000 מתושבי העיר בלבד. 2. ביטול האוטונומיה לאחר כיבוש הארץ על-ידי אנטיוכוס ה-3 מידי התלמיים, העניק השליט הסילווקי את תעודת אישור הזכויות ליהודה. מעמדה האוטונומי של יהודה אושר מחדש והוכרה בזכותם של היהודים לחיות על-פי אמונתם. הפיכת העיר לפוליס הייתה מלווה ברפורמה חוקתית. המשמעות הייתה ביטול האוטונומיה. כלומר, ביטול חוקי התורה כבסיס עליו מושתתים החיים, אם כי לא נאסר על יהודים לעבוד לאלוהיהם ולקיים את דתם. השלטון עבר ממועצת הזקנים לאסיפת הפוליס. לביטול חוקי התורה כבסיס הייתה משמעות סוציו-כלכלית מרחיקת לכת. התוצאה הייתה ביטול המדיניות החברתית שתוקצבה על-ידי אוצר בית המקדש: אוצר בית המקדש היה מורכב מתרומות ומעשר שהעלה כל יהודי בארץ ובעולם. אחת הפונקציות החשובות של אוצר בית המקדש הייתה לממן את מדיניות הרווחה החברתית על-פי חוקי התורה. הכסף נועד לעזרה לאלמנות, יתומים ושאר נזקקים וכן לשמיטת חובות בשנות שמיטה, ולקט פאה ושכחה. ביטול מדיניות הרווחה החברתית על-ידי הכוהנים המתייונים שהשתמשו בכספי המקדש כדי לשחד את אנטיוכוס אפיפנס לשם קניית הכהונה הגדולה שהבטיחה שליטתם על אוצר המקדש, הגביר את הפערים המעמדיים בתוך החברה היהודית. איכרים שאיבדו את התמיכה הכלכלית בשנת שמיטה, שקעו בחובות שעליהם הוטלה ריבית בניגוד לחוקי התורה, והביאה להשתלטות העילית המתיוונת על אדמות האיכרים והפיכתם לאריסים. פשוטי העם בירושלים שהודחו מחברות בפוליס ואיבדו את התמיכה הכלכלית באלמנות, יתומים ונזקקים הידרדרו מבחינה כלכלית. הפסקת העליות לרגל בשל ביטול חוקי התורה כבסיס לחיים היהודיים פגעה במקורות הפרנסה של המעמדות הנמוכים שחלק ניכר מהכנסותיהם הגיע מאכסון, ממכירת מזון בשווקים, קניית בעלי חיים להקרבת קורבנות ועוד לעולי הרגל. 3. חלקים מיהודה סופחו לפוליס: העילית המתיוונת קיבלה נחלות. איכרים ביהודה הפכו לאריסים של בעלי נחלות שחולקו ל"חבר האזרחים". רוב האוכלוסייה היהודית ביהודה הייתה מורכבת מאכערים עצמאיים. לאורך התקופה הפרסית נשארה רוב אדמת יהודה בבעלות איכריה. תחת השלטון התלמי לא נעשו שינויים במצב הבעלות על הקרקע ביהודה. התלמיים לא יזמו הקמת ערים הלניסטיות עם מתיישבים יוונים ומתיוונים. מדיניות זו עמדה בניגוד לתעודת הזכויות שנתן אנטיוכוס ה-3 וכללה הכרה בבעלות של האכרים ביהודה על אדמתם. הפיכת ירושלים לפוליס נועדה לשרת את האינטרסים הכלכליים של העילית המתיוונת שהייתה מעוניינת השתלטות על אדמות האכרים ובפיתוח יחסי המסחר עם העולם ההלניסטי. פשוטי העם בעיר ולכפריים היה אויב אחד:בעלי האחוזות הגדולות שהתגוררו בעיר בקביעות ומקור פרנסתם היה כפרי יהודה.

ב. האירועים שהביאו לפרוץ המרד

כיצד הפכה מלחמת מעמדות על-רקע סוציו-כלכלי למרד דתי-לאומי

מפלתו של סילווקוס ה-4 בידי רומי (190 לפנה"ס) הכניסה אותו למצוקה כספית בשל הפיצויים שהוא חויב לשלם לרומי. מצבו הפיננסי של יורשו אנטיכוס ה-4 אפיפנס המשיך להיות קשה. קשייו הפיננסיים של אפיפנס נוצלו במאבק בין המתיוונים המתונים בראשותו של יאסון למתיוונים הקיצוניים בראשותו של מנלאוס על השלטון בירושלים. המתייונים בראשותו של מנלאוס שאפו ליהנות מהיתרונות הכלכליים והפוליטיים של השתייכות לפוליס ויזמו הפיכת ירושלים לפוליס. אנטיוכוס תמך תחילה במתיוונים המתונים בראשותו של יאסון, ואח"כ העביר את תמיכתו למתיוונים הקיצוניים, בראשותו של מנלאוס, תמורת שוחד. הפיכת ירושלים לפוליס הביאה לביטול ההסדר שקבע אנטיוכוס ה-3, שכלל אוטונומיה מלאה ליהודים. כמו-כן, הפיכת ירושלים לפוליס הביאה להרחבת הקרע בין היישוב העירוני העשיר לכפרי העני. צ'ריקובר שולל את התזה של ספרי המכבים, שהאירוע המרכזי לפני מרד החשמונאים היה ריב בין המתיוונים המתונים בראשות יאסון והמתיוונים הקיצוניים בראשות מנלאוס. הוא גרס שההתנגשות העיקרית הייתה בין המתייונים ותושבי ירושלים, פשוטי העם, שלא נכללו ב"חבר האזרחים", בעלי המלאכה, החנוונים, הרוכלים, שכירי היום. אליהם הצטרפו האכרים בכפרים שעליהם השתלטו בעלי האחוזות הגדולות שהתגוררו בעיר. הכהונה הנמוכה הצטרפה להמוני העם. ב-169 לפנה"ס, כאשר אפיפנס היה במסע צבאי במצרים פשטה שמועה שהוא נהרג. יאסון חזר מגלותו בראש צבא בן 1,000 איש והשתלט על ירושלים. מנלאוס ותומכיו נמלטו למבצר, אבל, מתנגדי המתייונים שהיו פרו-תלמיים השתלטו על העיר ויאסון ברח. אפיפנס חזר ממצרים לאחר שאולץ לעזוב על-ידי התערבות רומי הגיע לירושלים ודכא באכזריות את מרד היהודים. על-פי המקורות הוא רצח כ-40,000 ומכר לעבדות כ-40,000 והחזיר את מנלאוס לתפקידו ואת המתייונים הקיצוניים לשליטה בעיר. הוא שדד את אוצרות בית המקדש. אבל, מיד לאחר עזיבתו השתלטו המורדים מחדש על העיר ושר הצבא אפולוניוס נשלח ב-168 לדכא את המרד. הוא התחכם ופרץ לעיר בשבת, ביודעו שהמורדים נאמנים לדתם ולא ילחמו בשבת. לאחר כיבושה מחדש של העירביצר אפולוניוס את עיר דוד והביא חיילים נוכרים להתיישב בעיר. העיר הפכה למושבה צבאית והחיילים הנוכרים קיבלו נחלות שהוחרמו מאכערים יהודים והפכום לאריסים. כמו-כן, הם הכניסו לבית המקדש את אליליהם. למעשה, הוקמה ב-168/7 "מושבה צבאית" בלב ירושלים - אנטיוכיה. כמו-כן הוקמו ביהודה ערי מבצר שסביר להניח שהיו מאוכלסות בחיילים סילווקים: גזר, בית צור, ואף הם זכו לאדמות. בהדרגה הופקעו כל אדמות יהודה. החרמת האדמות נעשתה ב-3 שלבים: שלב א'- ב-175 לאחר הפיכת ירושלים לפוליס. השלטון הסילווקי סיפח חלק מיהודה לפוליס ירושלים- אנטיוכיה והעילית המתיוונת קיבלה אחוזות באדמות שהופקעו מידי אכרים יהודים. שלב ב' - בעקבות מסע העונשין של אפולוניוס ב-168/7, השלטון הפקיע חלק נוסף מאדמות יהודה והפכן לאדמות הכתר. האיכרים הפכו לאריסי הכתר. שלב ג' - בעקבות הקמת מושבה צבאית בירושלים ב-167 הוחרמו אדמות נוספות וחולקו נחלות לחיילים הנוכרים. לדעת צ'ריקובר חילול בית המקדש, הפיכת ירושלים למושבה צבאית, והחרמת האדמות למען החיילים היו מלווים בגזירות דתיות, הם שהביאו למרד החשמונאי. המרד ב-169/8 הביא לגזירות ומרד החשמונאים ב-167 הפך למרד דתי-לאומי. החלטת אפיפנס לגזור גזירות נגד הדת היהודית נבעה מכך שמלחמות האזרחים פורשו על ידו כמרידות נגד שלטונו. הוא הגיע למסקנה שהמוטיבציה למרידות מקורה באופיה של הדת היהודית והחליט לגזור את גזירות הדת על יהודי הארץ. הגזירות לא חלו על היהודים בחלקים אחרים של ממלכתו. גזירות הדת נאכפו בקפדנות על-ידי הצבא הסילווקי וכללו פעולות עונשין, הוצאות להורג ומכירה לעבדות של היהודים שסרבו לחדול מלקיים את מצוות דתם הביא כללו הוצאות להורג.

4. מעמסת המיסים על הכפריים

תחת השלטון התלמי שילמו היהודים את המיסים הבאים: מס גולגולת. מס הכלילה - מתנות לשליט. מס זה היה כבד. על פיו חויבו הנתינים לתת מתנות לשליט ולמשפחתו באירועים חגיגיים בחייהם. מס מלח - המלח היה מונופול מלכותי וכל נתין חויב לקנות כמות מסוימת. מונופול על מכירת אפרסמון ואספלט. תחת השלטון הסילווקי שילמו היהודים את המיסים הבאים: מס המקדש שהיה מס קולקטיבי - הכהן הגדול עמד בראש האוטונומיה של יהודה ויהודה חויבה במס קולקטיבי שהכהן הגדול היה אחראי על גבייתו. מס זה נקבע באדיקט של אנטיוכוס ה-3 שהעניק ליהודים אוטונומיה. מפלתו של סילווקוס ה-4 בידי רומי הכניסה אותו ואת יורשו אנטיוכוס אפיפנס, למצוקה כספית בשל הפיצויים שהוא חויב לשלם לרומי. מצבו הפיננסי של השליט הסילווקי נוצל על-ידי יאסון ואח"כ מנלאוס, שנאבקו בירושלים על משרת הכהונה הגדולה, כדי להציע הגדלת התשלום הקולקטיבי של האוטונומיה היהודית . עיקר המעמסה על תשלום המיסים המוגדלים הוטלה על המעמדות הנמוכים. מס הקרקע - מס הקרקע הוטל על התושבים נוסף על המס הקולקטיבי בעקבות מסע העונשין של אנטיוכוס אפיפנס ב-169/8, כעונש המרד. מסי אריסות - האכרים שאדמותיהם הופקעו שילמו מסי האריסות לבעלי האדמות, שחלקם היו עשירי ירושלים, חלקם היו אדמות הכתר וחלקם חולקו לחיילים הנוכרים שהובאו לירושלים ב-168/7 לפנה"ס. האריסים חויבו לשלם 1/3 מהיבול החקלאי ומחצית מיבול עצי הפרי. נוסף על המיסים ששילמו תושבי יהודה לשלטון הזר, הם שילמו מעשר לבית המקדש. המעמסה העיקרית של המיסים הוטלה על האיכרים שכרעו תחת כובד העול.

לסיכום

האוכלוסייה הכפרית שהתגוררה בטריטוריות המסופחות לערים ההלניסטיות לא ראתה בעין יפה את הידרדרות מעמדה, ממעמד של איכרים חופשיים לאריסים על אדמתם. למעשה, נוצר ניגוד מעמדי בין אזרחי הפוליס לאיכרים שחיו תחת שלטונם. האויב העיקרי להסדר זה הייתה האוכלוסייה הכפרית שהחלה להתנער מהלם הכיבוש וניסתה למוטט סדר זה. היהודים ביהודה הרימו את נס המרד נגד השליט הסילווקי אנטיוכוס אפיפנס, והשאר תמכו במרד. המרד החל מסיבות סוציו-כלכליות והפך למרד דתי-לאומי בעקבות גזירות הדת. החשמונאים היו מונחים לא רק על-ידי שיקולים מדיניים ודתיים- לאומיים אלא גם משיקולים כלכליים.